מי מסייע לאויב על אדמת הניכר?

בן גוריון נהג לומר, שלא משנה מה הגויים אומרים. העיקר מה היהודים עושים. אמרה זו נעלמה מהשיח הישראלי בשל אי התאמתה לתקינות הפוליטית של ימינו. אבל אני דווקא הבנתי והסכמתי עם מובן אחד חשוב באמרתו של "אבי האומה העברית החדשה": אומות נבנות או קורסות מבפנים, לא כתוצאה מלחצים המופעלים מבחוץ.

זו הסכנה המיידית שמרחפת על ישראל כיום. סכנת ההתפוררות של הקולקטיב הישראלי. השנאה הפנימית הגיעה למימדים מסוכנים שאינם מתאימים לאומה חפצת חיים. הקריסה הפנימית נגרמת משנאה הדדית שאיש לא יכול לצאת ממנה נקי כפיים. חילונים ודתיים, ימין ושמאל, מיעוט ורוב, יהודים וערבים - כולנו כאיש אחד אשמים בהתמכרות לשנאת האחר בתוכנו ולהאשמתו בכל צרותינו.

אין מקום טוב יותר שניתן להשקיף ממנו על תמונה עגומה זו, מאשר ארה"ב. לכאן מגיעים נציגי כל הקבוצות ולכאן הם מביאים את הסכסוכים הפנימיים כדי לגייס תמיכה. מובן מדוע היו כאן קבוצות של אופוזיציה עיראקית או אופוזיציה איראנית, אבל דווקא במדינה דמוקרטית הוויכוחים העיקריים אמורים להתנהל בתוך הבית.

חלקים של השמאל בארץ התייאשו מהמצב בשטחים, ולכן הם יוזמים סמינרים אודות זכויות אדם שבהם מציגים לכל את "הזוועות שמבצעת ישראל". אמנם ביקורת היא לגיטימית המשטר דמוקרטי, אולם פעמים רבות הקבוצות שתומכות בפעילות כזו בארצות הברית הן לא רק ביקורתיות נגד ישראל אלא לא מאמינות בכלל בזכותה להתקיים. הן משתמשות בטענות על אפרטהייד בשטחים, כאמצעי המיועד לפרק את כלל הקולקטיב הישראלי.

מנגד, חלקים של הימין מפיצים כאן חומרים שבהם הם מתארים את התנהלות צה"ל ומשטרת ישראל בהתנחלויות כהתנהגות "קלגסים נאצים". כל מעצר של פעיל בשטחים מתואר כפוגרום ממשלתי ישראלי ביהודים שם.

הימין והשמאל מגייסים כאן הרבה כסף - מי כדי להשקיע בהתנחלויות ומי כדי לפרקן, מי כדי לרכוש דירות של ערבים במזרח ירושלים ומי כדי להביא את המפונים מאותן דירות למסעות הסברה בארה"ב.

חמור מכך: ייצוא הוויכוחים הישראלים לחו"ל, החל  להשתקף גם במציאות של הקהילות היהודיות כאן. ראשית, הלובי הפרו-ישראלי התפלג לאייפ"ק המואשם על ידי גורמי שמאל שהוא מייצג את הימין ולג'יי סטריט שמואשם כלובי שמאלני. בבתי הכנסת של רוב הזרמים המצב עוד יותר קשה, שכן מרוב וויכוחים פנימיים בנושא ישראל נמנעים כיום רבנים מלהזכיר אותה בדברם בפני עדת מאמיניהם, מחשש להיכנס לשדות מוקשים שירגיזו חלק מהמאזינים.

כך בעקבות המשבר שנוצר אחרי המשט לעזה מצאתי את עצמי במצב מוזר למדי. בעוד אני יושב בקונסוליה ומתראיין לשורה של תחנות רדיו וטלוויזיה, מייצג את עמדת המדינה, עמדו שתי צעירות יהודיות מתחת לחלוני בראש הפגנה של מאות נגד ישראל. אפילו הכתב של היומון הגדול בדרום ציין מצב חריג זה בדיווח שלו. דוברים ישראלים בחו"ל צריכים להתמודד כיום עם מחאה ישראלית ויהודית זאת בנוסף לגורמים העויינים הרגילים.

החברה הישראלית צריכה להתעשת ומהר מהידרדרות מסוכנת זו. הגיע הזמן להחזיר את הדיון על סוגיות לאומיות לישראל ולאפשר להליך הדמוקרטי הישראלי לעשות את שלו. מעורבות זרה בדיון זה, גם אם היא יהודית, וניהול הוויכוח מעבר לים - הם תופעות מסוכנות שרק יערערו את הדמוקרטיה הישראלית ויגרמו לכפיית החלטות שרירותיות ומלאכותיות שלא ייטיבו עם אף קבוצה בארץ.

זאת ועוד: אם נמשיך להצהיר שאחמדינג'אד, נסראללה והנייה הם אוייבי ישראל, אך במקביל נתנהג כאילו השכן הישראלי שלנו הוא האוייב המסוכן יותר, אנחנו עושים את העבודה לאוייבים האמיתיים מבחוץ. אל לנו להגיש את המדינה על מגש של כסף ולהקריבה על מזבח השנאה הפנימית. רק דיאלוג אמיתי בין כל חלקי החברה, ובניית הסכמה לאומית חדשה שנגיע אליה בישראל - יהוו ערובה לבטחון ושגשוג. 

ד"ר רדא מנצור, קונסול כללי של ישראל באטלנטה