פיתחו את השער לגרי הצדק

פרשת השבוע פותחת בתיאור ייחוסו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. רש"י, על פי מדרש שבתלמוד (סנהדרין פב) מבאר מדוע נזקקה הפרשה להאריך בשלשלת הייחוסין הזו, והלא הכל יודעים מיהו פנחס: "שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל? לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

המדרש הזה מבוסס על הפסוק בספר שמות (פרק ו) שמתאר את נישואיו של אלעזר, אביו של פנחס: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה". מיהו פוטיאל? הגמרא (שם) מציעה שתי אפשרויות. האחת – זהו יוסף. ולמה נקרא שמו פוטיאל: שפטפט ביצרו. השניה – זהו יתרו. ולמה נקרא שמו פוטיאל: שפטם עגלים לעבודה זרה.

רש"י, כאן, בחר באפשרות הקשה יותר והעמיד את פנחס כבן לאלעזר ולבת יתרו שגדלה בבית עבודה זרה. הבחירה באפשרות הגרועה מבין השתיים מתבררת על ידי הפרשן הגדול של רש"י, הרב אליהו מזרחי (הרא"ם, מרבני תורכיה במאה ה – 16): "ומנהג המבזים לעולם ללכת אחרי הפגום שבשניהם, כדי לבזות".  

תענוג מיוחד יש לעולם – למצוא את הפגם בקרב הזולת. כאילו שפגמו של אלעזר ישפר את דמותם ומעמדם של בני שאר השבטים. כמה נחת רוח יש להם לבריות כשמצאו את שסבו של פנחס היה כהן לעבודה זרה. את מסירות הנפש שלו לה', את הדבקות שלו בישראל ובמחנה, את קנאותו לכבוד משה – את כל זה לא ראו עיניהם. רק פגם במשפחת אמו היא החשובה. כנגד אותם מצקצקי לשון באה התורה והעידה על ייחוסו: "בן אלעזר בן אהרן הכהן".

ההוראה: לקרב

כבר המדרש לימד על החובה הזאת ביחסו אל יתרו, סבו של פנחס. על הפסוק שבפרשת יתרו: "אני חותנך יתרו בא אליך" אומר רבי אליעזר (במכילתא):

ר' אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק, שנאמר (ירמיה כג כג) האלוה מקרוב אני נאם ה' ולא אלהי מרחוק. אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו, אף אתה, כשיבא אדם אצלך להתגייר (ו)אינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד, שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב, ולא כשם שעשה אלישע לגחזי ודחפו לעולם (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דעמלק פרשה א)

רבי אליעזר משנה את הפיסוק של הפסוק ובמקום לקרוא: "אני חותנך יתרו בא אליך" (כשהמילה 'אני' היא הנושא והמילים 'חתנך יתרו' נלוות לנושא ומתארות אותו) קורא "אני"! חתנך יתרו בא אליך. אם עד עכשיו חשבנו שיתרו הוא הדובר אל משה, בא רבי אליעזר ומפתיע אותנו שהדובר הוא לא אחר מאשר האל בעצמו. ר' אליעזר טוען שה'אני' שמופיע כאן הוא אותו 'אני' המופיע בספר ירמיהו (פרק כג):

הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם ה' וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק?

ההוראה האלוקית בדרשת רבי אליעזר חד משמעית "אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו". אל תנסה להיות יותר צדיק ממני. אם מגיע אליך מישהו, שבתו התחתנה עם בנך או נכדיו קשורים בך – גם אתה תקרב ולא תרחיק.

האתגר שלנו

בצה"ל משרתים אלפי חיילים יוצאי חבר העמים, שעלו או נולדו בארץ. רובם הגדול בנים לאב יהודי ולאם נכריה. השירות עבורם הוא זכות וחובה. הם בחרו במסלול של מסירות נפש ושיתוף כוחות לביסוס העם היהודי בארצו. החיילים האלה יכולים לעבור, במקביל למסלול הצבאי, לימודי יהדות שבסופם מתאפשר להם לעמוד לפני בית דין לגיור. המסלול הזה (שנקרא "נתיב") מסייע לאותם מאות חיילים לגשר בין הזהות היהודית עליה גדלו לבין הזהות ההלכתית שאותה היו צריכים להשלים.

המסלול של הגיור לחיילי צה"ל מתבסס על הגדרה ההלכתית של כמה מגדולי ישראל שקבעו שכאשר

אדם "מרגיש צרת השעבוד ונלווה עמם בצרתם, זה מורה שליבו שלם וחפץ ביהדות עד מאוד". על פי עקרון זה מוביל הרב ח"כ חיים אמסלם את מדיניות הגיור ההלכתית הראויה למדינת ישראל. העמדה המקשיחה מבקשת להטיל מום באותם חיילים שרובם שייכים ל"זרע ישראל".

מטילי הדופי נהנים להצביע על אותם רבבות ולומר "ראו בן פוטי זה שאבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה". בעין רעה הם מתבוננים על אותם אנשים שבחרו לכרוך את גורלם עם העם היהודי ובבוטות דורסנית מבקשים לטרוק בפניהם את הדלת.

ביום ראשון הקרוב, נקיים בבית מורשה בירושלים, כנס מטעם "המרכז ליהדות וחברה" ובמרכזו נכריז על הקמת "המכון למדיניות הגיור בישראל". מכון זה שמאגד ארגונים שונים מבקש לשאת באחריות לקרב את אותם רבבות אזרחים מזרע ישראל שמבקשים להיכנס תחת כנפי השכינה. שותפות הגורל של אותם אזרחים, יחד עם ייחוסם מזרע ישראל, מקנה להם את הזכות לתבוע מבתי הדין להתאמץ ולהכין עבורם מסלול הלכתי מאיר פנים שמבקש לקרב ולא לרחק.

הרב ד"'ר בני לאו מכהן כראש המרכז ליהדות וחברה בבית מורשה בירושלים. הכנס המרכזי על מדיניות הגיור בישראל ישודר בשידור חי ב-ynet ביום ראשון הקרוב החל מהשעה 17:30.