ממעמקים קראתיך

"ונמלטתי מן הדיכאון ונותרתי עגונה/ דיכאון שלא נתן לי גט ואת עפעפי עקר/ למען אחלום עליו בעיניים פקוחות/ בלילות בדידותי ובלילות אחרים", כותבת המשוררת לאה פילובסקי בשירה "עגונה".

פילובסקי, שזכתה בפרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים האחרון במטולה שנערך בחג שבועות, החלה לפרסם את שיריה כבר לפני 18 שנה, אבל רק השנה יצא לאור ספר שיריה הראשון, "אמנות זה" (הוצאת פרדס). היא בת 40, היא משוררת בשלה לגמרי, יש אצלה במגירות חומרים שיספיקו לעוד כמה וכמה ספרי שירה, והיא לא מתביישת לדבר על הבעיה שממנה היא סובלת זה שנים: הפרעה דו-קוטבית מעורבת (מאניה דיפרסיה).

פילובסקי. 18 שנה עד לספר (צילום באדיבות בית הקונפדרציה)

"שרל בודלר השווה את המשורר לאלבטרוס – כשהוא בשמיים הוא יפהפה, אבל כשהוא נוחת אל הקרקע הוא נראה הרבה פחות טוב", היא אומרת. "המשורר בשירה שלו הוא יפה כמו אלבטרוס בשמיים, אבל בחיים הארציים שלו קשה לו להצליח".

פילובסקי קרובה מאוד לעמותת אנוש, ששמה לה למטרה לקדם את נושא בריאות הנפש של הפרט והמשפחה ולשקם את נפגעי הנפש בקהילה בתחומי החברה, התעסוקה והדיור. "זו עמותה נפלאה, אני לא מסתירה שאני נעזרת בה, אני גאה בזה. אני נעזרת בה בשביל היכולת להלך על הקרקע. עד היום זה קשה. אבל למדתי לפחות שהשירה היא לא חזות הכל, יש גם חיים".

כואבת ואירונית

השירים של פילובסקי אישיים, גלויי לב, כואבים ומכאיבים, אבל יש בהם גם מידה לא מבוטלת של אירוניה ושל אל-ייאוש. יש לה שיר על אדון דיכאון ושיר על דודה מניה, ושיר שנקרא פשוט "הפרעה דו קוטבית", ובו היא כותבת: "בסופו של דבר/ נדרשו רק תשע עשרה שנים/ שמונה עשר בני זוג/ שבעה עשר רופאים/ שש עשרה אחיות רחמניות/ חמש עשרה אחיות אכזריות/ ארבע עשרה עובדות סוציאליות/ שלושה עשר פסיכולוגים קליניים/ שתים עשרה מרפאות בעיסוק/ אחת עשרה מטפלות באמנות/ עשר מטפלות בתנועה/ תשע מטפלות במוסיקה/ שמונה סוגי כדורים/ שבעה סוגי התעללות מילולית/ ששה סוגי התעללות פיסית/ חמישה סוגי התעללות מינית/ ארבעה מפגשים עם המוות/ שלושה אשפוזים/ שני הורים/ ואלוהים אחד".

פילובסקי נולדה ב-1970 בירושלים, לאב מרצה ליידיש ולאם דוקטור להיסטוריה. בגיל ארבע עברה עם משפחתה לקריית ביאליק. בנעוריה גרה שנתיים בניו יורק, חזרה לישראל, שירתה בנח"ל ולאחר מכן התגוררה עשר שנים בירושלים, שם למדה ספרות וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

לאחר שסיימה תואר שני עברה לקריית חיים, עשתה הסבה מקצועית, והיום היא עובדת כמורה לחינוך מיוחד. לפני 18 שנה, ב-1992, החלה לפרסם משיריה – תחילה ב"דבר" ו"על המשמר", ואחר כך בכתבי עת לשירה כמו "הליקון".

אז מדוע עבר כל כך הרבה זמן עד ספר השירים הראשון שלה? "אחת הסיבות היא שאני מרגישה את עצמי כמשוררת שמאוד זקוקה לעריכה וחיכיתי לעורכת הנכונה. ליאת קפלן ערכה את הספר הזה. כל מילה שנכתבה היא שלי, אבל הייתי זקוקה לעריכה שתוציא את המיטב מהשירים. העבודה על הספר נעשתה מתוך התייעצות עם ליאת, ואחת ההחלטות היתה להוציא ספר שיכלול מעט שירים, כדי שהשלם יהיה גדול מסכום חלקיו, שהספר יהיה גוף חי ונושם בפני עצמו".

את מוכרת לי מאיזשהו מקום

יש משהו כל כך אישי בשירים שלה, שכשקוראים את הספר כולו נוצרת תחושה שכבר מכירים את הכותבת; שהיא בנתה כאן מעין אוטוביוגרפיה. "כמובן החומרים הם אוטוביוגרפיים, אבל הספר הוא בסופו של דבר ספר שירה", אומרת פילובסקי. "מיטב השיר כזבו – זו שורה ידועה משירת ימי הביניים.

"המשפט הזה נאמר מצד אחד באירוניה ומצד שני ברצינות, כי ברור שמיטב השיר הוא לא כזבו אלא האמת שבו, האמת נלקחת מתוך נפשו של המשורר, ופעמים רבות שירת אמת לא נכתבת על הפרפרים והציפורים בחוץ – למרות שיש כאלה שכותבים גם כך, אני לא – אלא ממעמקים של פצעים. מצד שני, יש משהו מאוד מסוכן בלקרוא שירה כביוגרפיה כי היא לא. האמת ביצירה היא בעיקרה אמת פואטית ולא בהכרח אמת ביוגרפית".

את מנהלת בספר דיאלוג עם משוררים אחרים כמו נורית זרחי, חזי לסקלי וברטולד ברכט. הכתיבה שלך לא נעשית בוואקום אלא בחלל מלא

"השירה של ברכט נערצת עלי, אותה התבוננות ברכטית צינית על העולם. אצלי המבט הוא אירוני. ההבדל הגדול בין ציניות לבין אירוניה הוא שבאירוניה יש הכלה וחמלה שאין בציניות, מה שהופך אותה ליותר בעייתית – היא פחות חדה ופחות רדיקלית, כל הדברים שבגללם הציניקנים יכולים ללעוג לאירונים.

"נורית זרחי נכנסה לתוך השפה שלי" (צילום: יריב כץ)

"הדיאלוג שלי הוא יותר עם יצירות, פחות עם המשוררים עצמם. אם כי פדריקו גרסיה לורקה מופיע אצלי כדמות בשיר. יש שירים שאני מזהה בהם בדיעבד השפעות זרחיות, כל כך הטמעתי את נורית זרחי שהיא נכנסה לתוך השפה הפואטית שלי. לפעמים זה קורה על סף המודעות ולפעמים אני לגמרי לא מודעת לכך".

ההתקרבות לדת

ב-1998 החל אצל פילובסקי תהליך עמוק של קירבה לדת היהודית. יש שיכנו זאת חזרה בתשובה, אבל פילובסקי

מתעקשת שהמציאות מורכבת יותר: "אני באה מבית חילוני אבל חיה כדתייה מ-1998, זה לא שחזרתי בתשובה כי אני עדיין עושה תשובה והשאלות אצלי רק נמשכות.

"החיבור שלי עם העולם היהודי התחיל הרבה לפני כן, כי מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם מאמין – מאמין באלוהי היהודים. אני רואה בעצמי אורתודוקסית, אבל מתחברת לצד האוניברסלי וההומניסטי של היהדות. גם בספר יש מצד אחד חיבור לפן הזה של היהדות, ומצד שני יש דיאלוג כואב עם הצדדים האחרים של היהדות – הצדדים המיזוגניים, הקסנופוביים. ועדיין אני כותבת מתוך אמונה שלמה".

בעצם בעקבות מה התחלת לשמור מצוות?

"יש שלושה מדרשים שאני אוהבת. הראשון עוסק באיסור לאכול חזיר – כל הזמן ניסו למצוא לזה תירוצים הגיוניים, והמדרש אומר 'אל תאמר אי אפשר לאכול חזיר אלא תאמר אפשר ואפשר אלא אבי שבשמיים ציווה עלי שלא'. מדרש אחר אומר – לקב"ה לא איכפת אם שוחטים חיה מלפנים או מאחור, מצוות לא נוצרו אלא לצרף בני אדם זה בזה. כלומר לקשר ביניהם.

"המדרש השלישי מנסה למצוא מה ההיגיון במצוות שבין אדם למקום, והתשובה היא שבעצם אין היגיון אלא כך ציווה הקב"ה. מבחינתי המצוות הן עניין של אמונה. במקרה שלי אני מאוד בקטע לא מיסיונרי. ממילא את המצוות החשובות ביותר רוב האנשים – גם חילונים גמורים – מקיימים, כמו לא תרצח, או עזרה לחלש, לגר, לאלמנה ליתום.

עד כמה האמונה מקלה על כאבים נפשיים, או שכאב לחוד ואלוהים לחוד?

"בשיר שלי 'ימי בין המצרים' אני כותבת על פרפראזה שעשיתי פעם ונבהלתי ממנה – כתבתי 'גם כי לא אלך בגיא צלמוות אירא עד מאוד'. בשבילי התורה היא סם חיים, אבל הכאב הוא כאב. אני לא רואה את תפקידו של הקב"ה

או של הדת היהודית או של קיום המצוות כמי שמחלק סוכריות לילדים טובים שמתנהגים יפה. הכאב הוא כאב והתורה היא סם חיים. קיום המצוות לא הופך את החיים לקלים יותר.

'ובחרת בחיים' זו מצווה שגם לאדם דיכאוני כמוך אין אפשרות לחמוק ממנה?

"זה להעמיד את הבחירה בחיים כערך עליון. אבל יש חובשי כיפה שנוטלים את חייהם. באחד השירים כתבתי 'זכרי את המצוות שניתנו כדי לחיות בהן ולא כדי למות'. לפעמים אני נתקלת בחסידים של חצר זו או אחרת שמנסים לשכנע אותי לזנוח את הפסיכולוגיה ואת הפסיכיאטריה, כי אם רק נרקוד ונקפץ אז השם יביא אותנו לשמחה. זו גישה נחמדה אבל מסוכנת.

את מאמינה במה שיש לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה להציע?

"אני מאמינה בקב"ה ואני מאמינה שהוא לא שלח את הרפואה סתם. גם הרמב"ם היה רופא. נדרשו שנים עד שאפשר היה לזהות את ההפרעה שלי – הפרעה דו קוטבית מעורבת, שגם בתוך המאניה, המצב הנפשי הוא דיכאוני".