בטירוף שלנו

ספרים על שיגעון ריתקו אותי כבר בראשית גיל הנעורים. זה היה בעיני כמו להעביר את האצבע בלהבת הנרות בחנוכייה – מין כמיהה מסוכנת אל השונה, האפל והמעורער. מצאתי טירוף כמעט בכל ספר, אפילו ב"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי שלמדנו בתיכון, ומאז הלכתי ואספתי לי עתודה מכובדת של ספרים הנוגעים כך או אחרת בטירוף הדעת, המפחיד אך המושך כל כך.

פעמון הזכוכית - סילביה פלאת'

ייתכן שזה הספר שהכי השפיע עלי בנעוריי אחרי "התפסן בשדה השיפון", שגם בו צעיר שהולך ומתפורר נפשית. עד היום לא מעריכים מספיק את הרומן היחיד של סילביה פלאת', ורואים בו נחות לעומת שיריה. אבל למרות שאינו מהוקצע מספיק – ואולי דווקא בגלל זה – הוא אחד מספרי "הנפש" החזקים שנכתבו.

פלאת. תיאורים שפויים מקן הקוקיה

הוא כתוב כאילו בזמן אמת, מתוך נבכי ייסוריה של בחורה שמתמוטטת בקיץ ניו יורקי קדחתני בשנות ה-50, עד שלאחר ניסיון אובדני קשה שמתואר להפליא היא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. האירוניה המתוקה והמושחזת של פלאת' חודרת אל מתחת לעצמות כשהיא מתארת את הניסיון הפתטי של הגיבורה להתקבל בדקדנט העירוני, דרך החיים תחת העינית החוקרנית והבולענית של אמה, הניסיון להיפטר מבתוליה עם מתורגמן מהאו"ם, ועד התיאורים המופלאים והשפויים כל כך מתוך "קן הקוקיה" עצמו.

למעשה, למרות שזה תיעוד מיד ראשונה של חיי המשוגע והלך ראשו (פלאת' סיפרה כאן בעצם על האשפוז הראשון שלה בעקבות ניסיון האובדנות הראשון בחייה), זה אחד הספרים היותר שפויים, חדים ונוקבים שקראתי על השיגעון.

מקופלת - תמר גלבץ

לא מקובל לראות בספר המהוקצע הזה, הכתוב בעדנה דקדנטית מתקתקה ומבעבעת כמעט כמו כוס שמפניה, רומן על טירוף. אבל בעיני, הגיבורה הבורגנית שחיי נישואיה מתפוררים, הולכת ומשתגעת לאט, דווקא במסגרת התיאור הפרטני והדחוס של החיים התל אביביים הבורגניים והמפוהקים כמעט. מבין אותו תיאור מבעבע והמון מילים יפיפיות שגלבץ עושה בהן פלאים, מתואר בדקדקנות של מנתח חמוש באיזמל תהליך ריקבונה של הנפש.

ימי נטישה - אלנה פרנטה

"ימי הנטישה" הוא הפוסט מורטם הגדול של נישואים מחוסלים, המביאים את הגיבורה למקומות מבעיתים בנפשה. לא עוד אשת חיל מי ימצא, אלא אישה שמתפוררת לגמרי, פשוט יורדת מהפסים לאחר שבעלה עוזב אותה והיא נשארת עם חרדת נטישה שמבטלת בה כל צלם אנוש.

בהתחלה היא סתם מזניחה את עצמה כמו כל עקרת בית שמגלה כי בעלה בוגד בה, אבל אז אלימותה גוברת. בשיאו של הטירוף היא נכלאת עם ילדיה בדירה ומפסיקה לטפל בהם. סיפור קלאוסטרופובי המתרחש בין ארבעה קירות של דירה רומאית עירונית, אוגר בתוכו אישה שהולכת ומשתגעת כי אינה מסוגלת לשאת את כאב הפרידה.

בעוד שגלבץ היטיבה לנתח את התפוררות התא המשפחתי, פרנטה רושמת הישג משמעותי דווקא בניתוח מפורט של המצב המשברי אותו עוברת הנפש האנושית באשר היא. אצלה הכול נעשה קיומי יותר, נוקב יותר, שלא לומר אכזרי. אין לה בכלל סנטימנטים לאנושיות. היא מקלפת את "הנורמליות" כמו גלדים של בצל, וחושפת את הפרהיסטוריה הרקובה של הנפש.

בשניות הופכת הגיבורה מגברת נחמדה למפלצת תת אנושית. פרנטה אינה גולשת לסנטימנטליות לרגע, וניתוחה קשה וחד עד הסוף. בדרך היא מציגה את המכונה הקרויה אדם כיצור שברירי שלא מכיר את עצמו. אצלה, מה שאנחנו קוראים "אישיות", אינו אלא קליפה מבישה שנסדקת בשניות אם פוגעים בבועת האושר הקטנונית שלה.

זרה בגן עדן - רות אלמוג

הספר הצלול והחודר של אלמוג, שנע בין ציר הרשע תל אביב-גרמניה, נע גם בין ציר השפיות לציר הטירוף. פאטי נוסעת לגרמניה למצוא השראה לאמנותה ומזור לנפש הישראלית המסוכסכת עם הזיכרונות הגרמניים, ומוצאת עולם שמתפרק לנגד עיניה.

אנדריאה, המשוררת שהיא מתיידדת איתה, היא גרמניה של ימינו: בולמת ומדחיקה את הזיכרונות, ומתפוררת מבפנים; רוצה לכרות בור לשנאה, אבל זו צצה וזוקפת את ראשה בלי שליטה. פאטי מספרת על אנדריאה שהיא אוהבת, שהולכת ומשתגעת לנגד עיניה, שנפשה מתפוררת משום שהיא לא מסוגלת להודות באחריות של דור הוריה לשואה, ומשום שהיא רוצה לשכוח את מה שאסור וממילא גם אי אפשר לשכוח.

הכול ברומן הזה מבעבע מתחת לפני השטח, כמו הר געש לא פעיל שיורק קצת לבה כמה פעמים ביום, או כמו סיר לחץ על אש קטנה: כל רגע בטוחים שהטירוף ישתלט על הכול ועל כולם, אבל הוא לא, כי אלמוג בולמת אותו בעדינות.

רוזי קארפ - מרי נידאיי

כשפוגעים במיתוס האימהות, זה אולי אחד הדברים הכי קשים בעיני אנשים. ואם אצל פרנטה היא מגיעה לידי

כך שבהתקף הטירוף הגיבורה כמעט פוגעת בילדיה, אצל נידאיי הגיבורה כמעט הופכת לרוצחת פוטנציאלית. ציר הרשע של הרומן הסמיך, החזק והמרתק הזה הוא אימהות: אימהות פגומה, רקובה, מטורפת ורשעית.

כל האמהות בספר הן מפלצות אחת-אחת. אפילו רוזי העלובה, הקורבן הנצחי, הופכת לכזו בשל הורים פסיכופטים שיש רק באגדות הילדים. מנגד ישנה עוד אם אכזרית: אמו האדישה וחולת הנפש של הגיבור, שבקושי הבחינה בו כשחי עימה כילד, ובגיל עשר נטשה אותו בדרכה לבית המשוגעים, והותירה אותו יתום עלוב, המתגעגע לחיק אם חם שלעולם יכזיב.

ספרה החדש של יעל ישראל, "אני ואימא בבית המשוגעות", ראה אור בהוצאת ספרא וזכה בפרס איגוד סופרי ישראל. זהו ספרה החמישי