מה לשמאלנים ולקורס טיס?

ניתוח של הפרופיל הסוציולוגי של בוגרי קורס טיס השנה מגלה עלייה משמעותית בשיעור הדתיים ובשיעור העולים החדשים. זה אומר כמובן שהטייס המיתולוגי, החוש"ל (חילוני, ותיק, שמאלן – עדכון קל של האחוס"ל של ד"ר ברוך קימרלינג), מאבד את בכורתו, אם זו לא אבדה מזמן.

תהליך זה משקף מגמה דומה העוברת על הצבא כולו (ובינינו על מדינת ישראל כולה, הדמוגרפיה עובדת). יש הסבורים שזו עוד הוכחה להשתמטות האליטות וסיבה לקבור אותן מחוץ לגדר. אך הרשו לי להציע סיבה אחרת: בעוד העולים החדשים רואים בקורס טיס מנוף משודרג יחסית לשירות קרבי אחר לחיברות ולהתקדמות בחברה הישראלית, ובעוד הדתיים לצד מניעים אלו, רואים בקורס הטיס מימוש מושלם של חזון רליגיוזי של קידוש השם והגנה על הארץ, עומדים מנגד החוש"לים ושואלים את עצמם, כך לפחות אני מקווה, באיזו מידה השקפת עולם שמאלנית יכולה כיום לעלות בקנה אחד עם שירות קרבי כטייס.

בעשורים האחרונים השתנה אופי האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל, ועימם גם השתנה תפקידו של חיל האוויר. ימי הזוהר של קרבות האוויר, כשטייס ישראלי ממוצע הפיל שלושה מטוסי אויב במכה אחת עם כנף קשורה מאחורי הגב – תמו. ההתמודדות העיקרית של צה"ל היא מול ארגוני טרור. חיל האוויר כיום מוצא עצמו חוד החנית בביצוע משימות צבאיות המייצרות ללא הרף קונפליקטים מוסריים קשים ושאלות כמו מידתיות, כמו הרג חפים מפשע, וכמו פרשנויות גמישות מאוד ל"הבא להורגך השכם להורגו".

מטוסי החיל שימשו בשנים האחרונות, פרט להפצצה מזדמנת של כורים אטומיים, בעיקר להפצצות מאסיביות מן האוויר של שכונות אזרחיות ולחיסולים ממוקדים – פעילויות צבאיות שיעילותן לטווח הקצר אולי מוכחת, אך מוסריותן, כמו גם יעילותן לטווח הארוך, מפוקפקת, בוודאי בעיניהם של בעלי דעות שמאלניות, אפילו לא רדיקליות.

ייאמר ברורות: הטייס הצעיר בשירות חובה המבצע אחת ממשימות אלו אינו נושא באחריות מוסרית גדולה יותר מכל אזרח אחר. להיפך, כאזרחית בוגרת אני מבינה שאין זה חשוב אם בני או בנה של אם אחרת מבצע את המשימה. שתינו אחראיות באותה מידה, יחד עם כל אזרחי המדינה, והרבה יותר מהצעיר ששלחנו לבצע אותה.

אולם כאדם וכאמא שמפקפקת במוסריות המשימה, אך הגיוני הוא להעדיף שלא יהיה זה הבן שלי שיישב פיזית בתא הטייס ויטיל את הפצצה. הדמוקרטיה מתירה לו מרחב בחירה גדול – הוא לא חייב להיות סרבן אקטיבי, אבל הוא בוודאי לא חייב להיות טייס. הוא יכול להיות מורה-חיילת. במקביל עלי לעשות כל מה שביכולתי לשנות בדרכים דמוקרטיות את מדיניות הממשלה והצבא, ולקוות כי לאחר שחרורו יצטרף אלי.

הפרידה ממיתוס "הטובים לטיס" אינה פשוטה לבני דורי. הטייסים בקרבנו, גיבורי ששת הימים ויום הכיפורים, היו באמת רכובים על כנפי כסף, הגביהו עוף כבני רשף (ועינינו המסונוורות מזוהרם טחו לפעמים מראות את קלקוליו הרבים של חיל האוויר, שגם הם הגביהו עוף הרבה מעבר ללחמניות טריות בחדר אוכל ח"א בקריה).

יכול להיות שיש עדיין הורים שמאלנים שמטפחים את החלום של בן טייס ונותנים לעצמם הצדקות מוסריות. יש להניח שאותי מעולם לא היו מקבלים לקורס טיס (גם לא כפקידת מבצעים בטייסת, חלום שנפרדתי ממנו בבקו"ם, כי אבא בהג"א לא היה ייחוס מספיק) אבל אלו הנפרדים מחלומות וממיתוסים לטובת הדברים הנכונים לעשותם, הם "עזים וטובים" בעיני לא פחות מ"אבירי הרוח בעבים".

נילי אושרוב עורכת וכותבת, שותפה ב"אפעס", המדור הסאטירי של ידיעות אחרונות