דה-חלפוניזציה של המילואים לא הועילה

הסקר שקבע כי רוב משרתי המילואים באים מהפריפריה, פספס את העובדה שרוב קציני המילואים גרים עדיין בערי המרכז.

סקר אחר של הצבא שפורסם לפני חודשיים, קבע כי המספר הגבוה ביותר של קציני מילואים פעילים מתגורר במודיעין, רמת השרון, כפר סבא הרצליה, גבעתיים רעננה, תל אביב ועוד ערים מרכזיות. 

לנתון זה יש משמעות רבה, לפיה המפקדים של אותם מילואימניקים מהפריפריה, עדיין מתגוררים בערים המרכזיות. השאלה הגדולה היא עד מתי זה ימשך? שהרי הרכב הצבא הסדיר - משרתי החובה וקציני הקבע - משקף כבר מספר שנים תהליך של מעבר מהמרכז אל הפריפריות. היום יש בצה"ל, ובעיקר ביחידות הלוחמות, הרבה יותר עולים חדשים, דתיים, דרוזים, תושבי עיירות פיתוח ומתנדבים מסוגים שונים. האם זה אומר משהו לגבי איכות הצבא העתידי?

סוד גלוי הוא שמעמדו החברתי של קצין צה"ל בקבע אינו דומה היום למעמדו לפני 15 שנה. בעיני המעמד החברתי החזק והמוביל המתרכז במרכז הארץ, קריירה צבאית איננה עומדת עוד במקום הראשון בסדר העדיפויות האישי.

נכון אמנם שכל מנהל בהיי-טק שמח להציג את דרגות הקצונה שלו לצד הישגיו בתחומים המובילים, אך הוא עושה כך רק כסוג של קוריוז משלים תדמית. שהרי השורה התחתונה בעולמו איננה מורכבת עוד מרוח של התנדבות ונתינה למדינה. לעיתים ההפך הוא הנכון.

מאז נחקק חוק המילואים בכנסת לפני שנתיים, אפשר לומר כי התנאים להם זוכה חייל המילואים מעולם לא היו טובים יותר. הצורך להעצים את מערך המילואים, שהתגלה בחולשתו הגדולה במלחמת לבנון השנייה, הביא לתהליך ממוקד המכונה בצבא "דה-חלפוניזציה", ופירושו: לא עוד יחידות קטנטנות על כל גבעה ותל כמו בסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה". היום מדובר בתעסוקה מבצעית תכליתית וממוקדת. לא עוד בזבוז של ימי מילואים על שמירות ומתן שירותי אכילה וניקיונות לצבא הסדיר.

קצין המילואים הראשי וצה"ל כולו עשו ועושים הרבה מאוד להשגת מגוון הטבות ממשיות ומשמעותיות לאוכלוסיית חיילי המילואים. על אף שיש עדיין תלונות, הרי מוסדות ההשכלה הגבוהה וגם חברות כלכליות, מוסדות ממשלה וחברות ציבוריות מודעים לצורך לסייע ובדרך כלל נענים לבקשות. אז מדוע מילואימניקים רבים חשים כי הביטוי "פראיירים" עדיין דבק בהם?

נראה כי הבעיה נעוצה בעיקר בתודעה. הרי דעתו של אדם על עצמו איננה מורכבת רק ממה שהוא חושב על עצמו. חלק גדול מהתדמית העצמית בנוי ממה שחושבים עליו אחרים. ובעניין הזה חייל הסדיר ואיש הקבע וגם חיילי המילואים, אינם זוכים לחיזוק מצד החברה ובמיוחד מחלקיה המובילים.

מבט לאחור יגלה כי תהליך ייתור הצבא החל כנראה אחרי חתימת הסכמי השלום עם מצרים וביתר שאת אחרי הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. באותם ימים נדמה היה כי תמו המלחמות וכי הצבא יוכל לפשוט מדיו, כדברי השיר. מצב הרוח הזה פשט בישראל במהירות והציבור זינק מייד הלאה, אל האתגרים הבאים.

אבל שורת האינתיפאדות, המבצעים והמלחמות שבאו לאחר מכן, מוטטו את תחושת האופוריה. הם החזירו את הציבור למציאות, אך לא תרמו במקביל להחזרת צה"ל למעמדו הקודם. גם חילוקי הדעות הפוליטיים, הפנימיים, שהלכו והתעצמו סביב אופיין של פעולות הצבא, תרמו את חלקם להתרחקות המנטאלית של חלק לא מבוטל מן הציבור ובדרך כלל גם החזק, מהתמיכה האוטומטית בצבא.

אכן, אוכלוסייה שבעה ונהנתנית, מערבית בצורת חייה ובחשיבתה, מתקשה להסכים לעובדה שאין כנראה פיתרון אמיתי לסכסוך הדמים עם הפלסטינים. ב-1956, על קברו של רועי רוטברג המא"ז של היאחזות נח"ל-עוז שנרצח על ידי מסתננים מעזה, נשא הרמטכ"ל משה דיין הספד שעורר רושם עצום. בין השאר אמר: "זו גזרת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו".

לאמת קיומית זו, שאמיתותה מוכחת מדור לדור מאז ימי העלייה הראשונה, יש היום פחות ופחות שותפים ותומכים. אנשי המילואים הפעילים חשים בכך היטב.

יוסף ארגמן, היסטוריון צבאי