אין קדושה בעיר כבושה

שֵיח' גַ'רַּאח, תש"ע

"אין קדושה בעיר כבושה", מססמאות ההפגנות

באנו בְּתופים במעלה דרך שכם. ואני כל הדרך

הייתי חושש האם אין הרעש מפריע מנוחת השכנים,

שזכרתי שאני איני שמח כשעוברים בְּתופים בִּרחובי.

והייתי חושש האם אין המקצב שמח מדי לבטא את עצב

המושלכים אלֵי רחוב, את זעם הבאים מן הרחוב.

שיח ג'ראח, תש"ע (צילום: אוהד צוינברגר)

אני יהודי של זָקָן, של כוסות תה, של משיח

שכבר לא יבוא, של מצוות רבות שמזה דורות אני מבטיח

ללבי לקיימן ואיני מצליח, של זכרון קדושת מילים ערביות

בְּאות עברי. ולרגע, משני עברי גדר הסורגים

שצמחה על מפתן בית משפחת עַ'אווִי המושלכת לרחוב,

נפגשנו בני שתי דתות שונות, אבל אחיות.

גם לו זקן וזיכרונות ופניו נחתכים בַּגדר לעשרות

חתיכות, והוא מטיח בי האשמות כבדות כְּאח,

שנעשיתי גלותי, הוא רועם, אכול שנאה עצמית, אוהב

ערבים, בוגד, מלשין על בני-עמי בַּשירים, מסוכן יותר

מן האנטישמים, קַאפּוֹ, והוא מזכיר לי בתיאורים עזים

את המשרפות של אושוויץ ואת ידו הנטויה של אלוהים המבטיח

להשיב את ארצו לעמו, או את עמו לארצו.

לרגע חשבתי על האפשרות שנשוב להיות בני דת אחת,

שני יהודים עייפים מהאשמות. נטלתי את ידו

והצעתי לו שנלך שניים אל קברו של שמעון

הצדיק, ונרבה בְּכִיוֹת על הצדיק ועל הפצעים שפצענו

בלבו הזקן, עד שאולי יבכה הצדיק עלינו ועל עומק השבר

המאיים לשבור אותנו ואת ארץ-ישראל, בין גרמניה לפלסטין.

רק הגעתי לשיח' ג'ראח וכבר אני מחפש יהודים. כמו

הגעתי לארץ רחוקה ואני מחפש חברים תשעה למניין,

או פינה עם אוכל כשר וסעודות שבת וחג. ואני מרחק

עשרים רגעים של רגל מביתי, מבית-הכנסת שלי. זמן כניסת

השבת דוחק, ואני לוחש לאלוהַי שתהיה נכונה צעקת

הססמאות בעיניו כאילו תיקנתי קבלת השבת לפניו

מתוקנת בכל דרכיה, וכאילו התפללתי תפילת ערבית

של שבת לפניו בכל הכוונות הנכונות.

וביקשתי לעבור את מחסום המשטרה

ולרדת להתפלל בקברו של הצדיק עם המתפללים

הבאים כולם רחוצים וחגיגיים. נשיר לפני הצדיק

בשמחה גדולה ונקבל את פני המלכה, ואבקשו שיתיר לי

להתפלל עם העבריינין, ואבקשו שיצדיק גם את המפגינים

המחללים את השבת כדי לקדש שם שמים בירושלים.

והייתי חולם באחד הלילות: נבוא לשיח' ג'ראח להפגנה

גדודים גדודים של מגורשים, ובתוכנו יצעדו התימנים שגורשו

מן המושבה כנרת, ופליטי חברון היהודים מתרפ"ט,

וערביי בקעה, טלביה, קטמון, מאה שערים, ליפתא

ועין כרם שגורשו בנכבה, ופליטי הרובע היהודי

שב-48 גורשו על-ידי הירדנים וב-67 הולאמו בתיהם על-ידי

ממשלת ישראל להימכר בכסף רב ולהשאירם בפליטותם,

והפלסטינים שגורשו מן הכפרים שסביב לטרון ב-67,

והמזרחים שגורשו משכונת ימין משה, אחרי שנים

בעין הצלפים, כדי לפנות מקום לאָמנים ולציירים, ותושבי

הכפרים הבדווים הלא-מוכרים בנגב, ונפגעי המשכנתאות

המושלכים מבתיהם בצווי ההוצאה לפועל, ויושבי יפו ומוסררה

הנדחקים לפנות את בתיהם לטובת עשיר מהם, ואנשי סִילְוַאן

שצו הריסה מאיים על ביתם.

והיה ראש העיר ירושלים חולם באחד הלילות: שיח' ג'ראח

תהיה לאספלט, מגרש חניה גדול, ומי שראה בה פעם תאנה,

ומי שראה בה זית, מי שראה בה כרם, יראה מכוניות במגרש ענק,

עד קצה האופק, כמו מרכז קניות בעיירה אמריקאית שלווה.

בשיח' ג'ראח יפתרו כל בעיות החניה של ירושלים, אולי

בארץ ישראל יפתרו כל בעיות החניה של העולם, פלסטין כולה

תכוסה אספלט, כי הפתרון הוא באספלט שירגיע סוף סוף

את המריבה על קדושת האדמה, שתיעלם.

ועמדנו מאות מפגינים מול מחסום המשטרה בכניסה לשכונה.

ואנחנו קרבים ונסוגים, מתחמקים מן המשטרה ושבים

אל זרועותיה, נעים במעגלים, כמעט מגיעים עדֵי השוטרים

ומסתובבים לברוח. והם מכים בנו כְּאבות כועסים

המשתוקקים לחנך, כילדי בית-ספר המבקשים להחזיר.

ואנחנו לא יודעים אם לבקש מהם לחמול על הזקנים,

הנשים ההרות והטף, אם לעמוד ולקבל המכות באהבה,

אם לפנות ולברוח שוב, כדי לשוב.

ועמדנו מאות מפגינים מול מחסום המשטרה בכניסה לשכונה.

ומבטי השוטרים, שרק הגיעו מקורס, עייפים מן המשמרת הנוספת

שכפינו עליהם, משכר דל, מצעקות המפקדים והמפגינים,

חוששים כי גם השבוע תימשך ההפגנה אל תוך השבת.

ומפקדם פוקד עליהם להדוף אותנו מן הכביש, אם לא יהדפו

יבטל להם את חופשת השבת, ואנחנו עם כל מכה שונאים אותם

ושוכחים את מפקדם, את ראש-העיר, את בית-המשפט.

ורציתי בלבי לעבור לצד השוטרים, לקחת את המגאפון

של מפקדם, ולבקש בכאב מן המפגינים להתפזר, לקרוא:

השבוע אנחנו לא מכריזים על ההפגנה שאינה חוקית, לא,

אנחנו רק מבקשים מכם להתפנות בשכר זה שכל אחד מאתנו מקבל

כך וכך שקלים על כל שעת הפגנה, בעבור זה שהבטחנו לנשותינו

שנבוא לסעודת השבת, בבקשה, השבוע לכו להפגין בביתו

של ראש העיר, של ראש הממשלה, של המליונר שקונה להם בתים,

בסלון של הוריכם, של שכניכם, תניחו לנו רק השבוע, בבקשה.

בדרך להפגנה המואזין שר ממגדל המסגד במַקַאם צַבַּא

ואני הייתי שר בשקט לאלוהַי באותה מנגינה: ותחזינה עינינו

בשובך לציון בְּרחמים. בְּרחמים.

שמעון הצדיק משיירי הכנסת הגדולה היה,

תלמידו של עזרא הסופר, רבו של אַנְטִיגְנוֹס איש סוֹכוֹ,

והוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד

על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

ואנחנו לא תלמידיו ולא תלמידי תלמידיו,

וכבר אין מורא שמים עלינו כעל תלמידיו,

ואין אנו מבקשים על גמילות החסדים

אלא על עצמנו, והעולם שוב אינו עומד.

שכחנו כי גֵרים היינו בארץ מצרים, שכחנו

כי תורה אחת ומשפט אחד יהיה לנו ולגֵר

הגָר אתנו, שכחנו כי בני משפחת חַאנוּן אינם גֵרים

לארץ הזאת, כי בני משפחת אֶלְ-כּוּרְד אינם גֵרים

לארץ הזאת, כי בני משפחת עַ'אווִי אינם גֵרים

לארץ הזאת, ועוד אנחנו מוסיפים לשכוח.

ליד חצר משפחות אֶלְ-כּוּרְד וחַאנוּן המגורשות, חייל מג"ב

קורא בשמי. מה אתה עושה כאן? הוא שואל אותי מה שאני

ביקשתי לשאול אותו. רק לפני שנה קראנו יחד אריסטו, רמב"ם,

אַלְגַזַאלִי וג'וֹאַנְג דְזֶה, ועתה הוא ממונה על הרחקת המוחים

מבתי-המגורשים. זה היה מורה שלי, הוא אומר במבוכה

למג"בניק אחר שמצטרף לשיחה ומתלונן: כולם שונאים

אותנו, כועסים עלינו יותר מעל טייס שמפיל פצצות של טון,

מקללים אותנו, ובסוף אנחנו צריכים להפריד כאן

בין ילדים שרבים כאילו היינו גננות, מה אתה אומר על זה?

ואני לא אמרתי דבר, עוד הייתי מנסה בראשי לחבר

בין הרמב"ם ואלגזאלי לגירוש משיח' ג'ראח.

אלמוג בהר נולד ב-1978. ספריו: "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת" (שירים, עם עובד, 2008), "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" (סיפורים, בבל, 2008), "חוט מושך מן הלשון" (שירים, עם עובד, 2009).

היום (א') יתארח אלמוג בהר בתיאטרון ענבל במרכז סוזן דלל בנווה צדק בתל-אביב, יחד עם ארז ביטון וברכה סרי, לערב שירה משותף לכבוד ספריהם החדשים "תמביסרת – ציפור מרוקאית", "חופן שקדים וצימוקים" ו"חוט מושך מן הלשון".