איך נכנעת ישראל לחמאס?

כיצד מצליח החמאס להתעלל במדינת ישראל, להשפיל ולסחוט אותה בלי מעצורים? האם מפני שאנחנו מוסריים יותר, אנושיים יותר וחרדים יותר לחיי שבויינו? או אולי מפני שאנו חלשים וחסרי אונים?

התשובה הראשונה נעימה ומחממת לב, פופולרית ומעודדת. נוח יותר לחשוב שאנו טובים מאשר להודות שאנו חסרי אונים. אולם אולי באמת אנו חלשים וחסרי ישע?

קשה לקבל מסקנה זו. מערכת המודיעין של צה"ל סימנה לכוחות במהלך "עופרת יצוקה" את כל פרטי הביצורים של החמאס, איתרה עבור חיל האוויר כתובות מדויקות של מצבורי התחמושת וידעה בדיוק את מספרי הטלפון בבתיהם של ראשי המחבלים. אם כך, סביר להניח שהיא גם יודעת מדי פעם היכן מוסתר גלעד שליט.

מאידך, אפשר להבין מדוע יש חשש מפעולה ישירה לשחרורו. נראה כי מקום מחבואו ואולי אפילו הוא עצמו ממולכדים באופן שכל ניסיון להגיע אליו יביא למותו. אולם האם אין פעולות צבאיות אחרות שעשויות להביא לשחרורו? מדובר באזור קטן יחסית, שבו עליונותו ועדיפותו של צה"ל ניכרות בכל מימד אפשרי.

מה אפוא הסיבה שצה"ל משותק, כוחו העדיף מנוטרל והוא נראה חסר אונים מול ההתעללות של חמאס במדינת ישראל? את הסיבה האמיתית צריך לחפש בסיום של "עופרת יצוקה". בניגוד לכל הגיון צבאי ומדיני ובניגוד לאפשרויות שנוצרו בשלבים הראשונים של המבצע, בחרה הממשלה לסיים אותו ללא הכרעה. זה היה כשלון אסטרטגי ממדרגה ראשונה שטושטש על ידי תרועות הניצחון בתקשורת.

לא זו בלבד שהמבצע הסתיים ללא הכרעה, ההסכם שבא בעקבותיו היה גרוע עוד יותר. החמאס נשאר עם הכושר והאפשרות לחדש את ירי הטילים וצה"ל נסוג עם ההנחה שבמידת הצורך יוכל לחזור ולתקוף. אך מי שקיבל את ההחלטה האומללה הזו שכח את לקחי הנסיגה מלבנון: קל להבטיח תגובה הולמת לכל פיגוע אחרי הנסיגה, אך לא תמיד ניתן לקיים הבטחה זו. מה עוד שמדובר היה בהסכם זמני שתלוי ברצון הטוב של החמאס.

כיוון שוויתרנו על האופציה הצבאית, נותר המצור האזרחי כאפשרות בלעדית. משום מה, ראש הממשלה ושריו גילו לפתע שהוא מיותר. הוא יכול היה להיות מיותר, אילו השארנו בידינו אופציה אחרת.

התוצאה הבלתי נמנעת ברורה – ישראל אינה יכולה לנקוט צעדים צבאיים משמעותיים נגד החמאס כי הם יובילו מיד לחידוש מאסיבי של ירי הטילים, הרקטות והפצמ"רים אל יישובי עוטף עזה וגם מעבר לכך.

אם איננו רוצים זאת, כי אז הברירה הנותרת קשה למדי - כניעה לחמאס. בדיון הציבורי בשאלה זו הועלו בהרחבה כל הטענות נגד הכניעה. אך בהעדר פתרון אחר, מה ערך לטענות אלה גם אם הן נכונות כשלעצמן?

מבצעים צבאיים מדודים

אולם האם כניעה לחמאס היא הפתרון היחידי האפשרי? יש גם אפשרות אחרת - להפר את ההסכמות עם החמאס ולפתוח בשורת מבצעים צבאיים בשטח הרצועה שיבהירו כי ישראל מתכוונת להרוס את הארגון מבחינה צבאית ופוליטית אם שליט לא ישוחרר. הסכנות בדרך זו ברורות – חידוש ירי הטילים על עוטף עזה וסביבתה, אולי גם חידוש הירי של חיזבאללה בגבול הצפון.

הרתיעה מפני האפשרות זו וסכנותיה היא טבעית. לא בקלות אפשר לקבל החלטה לוותר על שקט ושלוה ואפילו הם זמניים וליזום התלקחות וודאית. אולם, ברגע שמכניסים אפשרות זו למסגרת הדיון, מצבנו משתפר. עתה יש לנו בחירה, הכניעה איננה אופציה בלעדית ואת הדיון בין האפשרויות השונות אפשר לנהל באופן שקול והגיוני יותר.

היתרונות והחסרונות של הכניעה לחמאס נידונו בציבור בהרחבה. היתרון הברור: שחרורו הוודאי של שליט ושמירת השקט הנוכחי לפחות לזמן מה. החסרונות גם הם הובהרו: סכנת חידוש הטרור, חיזוקו של החמאס ועידוד חטיפות נוספות. לעומת זאת, לא ניתן לנהל בתקשורת דיון על הדרך הצבאית לשחרור שליט. אפשר לקוות שיש בצה"ל חשיבה יצירתית ומקורית טובה יותר מזו שהופגנה נגד משט הטרור, ועל כושר הלחימה של לוחמינו אין ערעור.

כל החסרונות של הכניעה לחמאס הופכים ליתרונות כשמדובר בפעולה צבאית. אך כמובן שיש לדרך זו גם חסרונות, והראשון שבהם הוא אפשרות של התלקחות כללית שאין לדעת לאן תוביל. הדרך למנוע סכנה זו היא פעילות צבאית מוגבלת וממוקדת ככל האפשר. אם בכל זאת לא ניתן יהיה למנוע התלקחות, צריך לנקוט מראש את כל הנדרש כדי שלא נחזור לבזיון של מלחמת לבנון השניה.

יתרון נוסף לדרך זו הוא שהכל מבינים כי ההתמודדות עם החמאס היא בלתי נמנעת. השאלה מתי תתרחש ההתמודדות - בתנאים הנוחים להם או לנו. מבצעים צבאיים שמטרתם שחרור שליט יתנו לנו יתרון מוסרי ברור, נתון חשוב בזירה הפנימית והחיצונית שלנו.

כל חטיפה היא "מקרה" לעצמו אך החטיפות הן "בעיה" כללית שמעיקה עלינו שנים רבות. כניעה לחמאס פותרת את ה"מקרה" אך מחריפה את ה"בעיה". היא מגדילה את כדאיות החטיפה ואת המחיר הנדרש. לעומת זאת, פעילות צבאית עשויה לשכנע את האויב שכדאי לזנוח רעיונות מסוג זה.

יש לדרך הצבאית חיסרון ברור שאין להתעלם ממנו – חייו של גלעד יהיו בסכנה. ניתן לנקוט צעדים כדי להקטין סכנה זו. כיוון שמנהיגי חמאס אינם מתכחשים לאחריותם לחטיפה והיות שסביר להניח כי ידועה לצה"ל זהותה של החמולה או הכנופיה שמחזיקה בשליט, נכון יהיה להכריז בפומבי כי 20 מנהיגי חמאס שננקוב בשמם יהיו ערבים בראשם לחייו של שליט, וכי החמולה או הכנופיה תענש ללא רחמים אם יאונה לו כל רע. צעדים אלה לא יקנו בטחון מלא לחייו של השבוי, אך כחייל חייו יהיו בסכנה כחיי אלה שיצאו לקרב לחלצו.

ההכרעה בין שתי האפשרויות לא קלה, והיא מותנית בתשובה לשאלה נוספת שצריך להפנות אל העם ובעיקר אל "צבא החברים" שצועד עתה למען שליט: האם מוכנים אתם לצעוד למענו רק עד בנין ראש הממשלה ה"לחיץ", או גם אל שדה הקרב?

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה (מיל'), היסטוריון ומשפטן