נאפה בארבעה ביולי: לחם אמריקני

יש לחם חוקנו, ולחם הארץ, לחם עבודה ובית לחם, ואם אין לחם תאכלו עוגות. קשה לדמיין חיים בלי לחם כי לחם הוא יותר מלחם.

פרוסת לחם היא לא רק בסיס נוח למרוח חמאה או מעדן מהיר, קלוי קלות, משוח בשמן זית עם עגבנייה סחוטה מלמעלה. חיפשתי מקבילה ללחם ונדמה לי שאם לחם היה למשל בגד, אז הוא בטח היה זוג מכנסי ג'ינס ששוכב בארון. לכולם, בכל העולם יש זוג. הוא הולך עם הכול וכולם איתו, עניים ועשירים, מאמריקה ועד איראן. יש צר ורחב, ארוך וקצר, מעוצב וגזור, משופשף ונוצץ, יקר וזול, וינטג' ורטרו. יש את אלה ששוכבים בארון כבר שנים ויש את ברירת המחדל, הזוג אליו הידיים תמיד מושטות כי הוא כבר חלק מאיתנו: נח, מנחם ומוכר. כמו לחם.

סוגי ומיני הלחם הם ככוכבים בשמיים, מלחם חיטה, דרך פסטה, נודלס ותפוחי אדמה ועד ל"לחם" שהוא בכלל קערה של אורז. מלחמים שאופים שעות, ועד כאלה שלוקחים דקות, שטוחים, גבוהים, עגולים וריבועים, אין לזה סוף. יש באגט צרפתי, לחם סודה אירי, להודים יש צ'אפאטי ובאיטליה פוקאצ'ה. לכל אחד הלחם שלו, תוצאה של גיאוגרפיה, טופוגרפיה, תרבות והיסטוריה. כי בעשייה של לחם אפוי גם סיפור על מקום וזהות שנוכח ברשימת הרכיבים, צורת האפייה ובצורה של הלחם עצמו.

הרגשה של בית (צילום: נעמי אבליוביץ')

היום לפני 234 שנים, ב-4 ליולי 1776, הכריזו המושבות באמריקה על שחרורן מהאימפריה הבריטית ויצאו לדרך עצמאית. בדומה ליום העצמאות שלנו, גם מעבר לים מחברים עצמאות עם מנגל, רק ששם קוראים לזה ברביקיו ואומרים את זה עם מבטא. פעולת הנפנוף היא אוניברסלית. עם הרבה איפוק ומבלי לעשות יותר מדי השוואות ומתיחת קווי דמיון בין שתי העצמאויות וחגיגות של בשר על האש, כמו תמיד עם אוכל, שום דבר אינו מקרי. בשר הוא לא רק בשר ו"על האש" הוא לא רק חריכה של נתחי בשר.

בחזרה ללחם. בסיפור על עצמאות אמריקה מככבים בוקרים, הרבה בקר ו"אינדיאנים", הלא הם האמריקנים המקוריים, שהיו שם דורות קודם. החלטתי לחגוג את יום הכרזת עצמאות ארה''ב עם שני לחמים, כשכל אחד מהם מייצג פיסת היסטוריה וחלק מסיפור האדמה של המקום, עבר לצד עתיד. האחד מספר את הסיפור אדמתה של אמריקה ותושביה הילידים, והשני, לחם ששייך ל"עולם החדש" ולאמריקנים הראשונים.

מילה מרגיעה וגילוי נאות: אני לא אופה לחמים כל יום וגם לא כל יומיים. שני הלחמים האלה קלים, פשוטים ומהירים להכנה, ואם אני יכולה, אז כל אחד יכול. שני המתכונים נלקחו מספר לחמים נפלא בשם "The NYTimes Bread & soup cookbook" מאת איבון ינג טארר, שכמו לוקח לטיול סביב העולם דרך המרקים והלחמים שבו.

לחם עור הצבי

לחם אינדיאני מהיר ונפלא, ששמו מתייחס למראה, לא לטעם.

4 כוסות קמח אורגני, מנופה

1/4 2 כפיות אבקת אפייה

2 כפיות מלח ים דק

2 כוסות מים

1. מערבבים את הקמח, אבקת אפייה והמלח בקערה גדולה.
2. מוזגים לקערה את המים ומערבבים בזריזות.
3. משמנים קלות תבנית פאי בקוטר 20-22 ס"מ ובעזרת האצבעות משטחים ומהדקים את הבצק לתבנית. אפשר לפזר מעל שומשום, זרעי פשתן או פרג.
4. אופים כ-25 דקות בתנור שחומם ל-250 מעלות. פורסים למשולשים ומגישים חם לצד חמאה מלוחה.
   

לא לדאוג, השם מתייחס רק למראה. "עור הצבי" (צילום: נעמי אבליוביץ')

לחם אנאדמה

האגדה מספרת על דייג שאשתו היתה עצלנית ולכן נאלץ לאפות את הלחם בעצמו. את הלחם קרא על שמה, בערך - Anna, Damn her. זהו לחם של "העולם החדש", עם מתיקות עדינה ומרקם פריך. מוצלח במיוחד כטוסט קלוי, מה גם שהבית מתמלא ניחוחות של קרמל.

המרכיבים (כמות לכיכר אחת):

3 עד 4 כוסות קמח אורגני, מנופה

10 כפות קמח תירס (פולנטה)

1/3 1 כפות מלח ים דק

1/4 2 כפיות שמרים יבשים

60 גרם חמאה רכה

1 כוס + 3 כפות מים פושרים

6 כפות מולסה או 1/2 4 כפות סוכר חום דחוס

1. בקערה גדולה מערבבים היטב 1/4 1 כוס קמח עם קמח התירס, מלח ושמרים. מערבבים פנימה את החמאה.
2. מוסיפים את המים והמולסה (או הסוכר החום) בהדרגה ולסירוגין, תוך ערבוב.
3. לשים את התערובת ביד או בעזרת מערבל ידני, על מהירות בינונית, כ-2 דקות.
4. מוסיפים 1/4 כוס קמח ולשים במהירות גבוהה כ-2 דקות. מוסיפים מהקמח עד שמתקבל בצק נוקשה.
5. "שופכים" את הבצק על משטח עבודה מקומח ולשים כ-8-10 דקות, עד שמתקבל בצק חלק וגמיש.
6. מעבירים את הבצק לקערה משומנת בשמן, עוטפים בשקית ניילון (לא נצמד) או מגבת ומניחים לתפוח בטמפרטורת החדר כשעה ורבע, עד שהבצק מכפיל את נפחו.
7. "מפילים" את הבצק (כלומר, לשים בעדינות כדי להוציא ממנו את האוויר). משטחים את הבצק לריבוע בגודל 20X35.
8. מגלגלים את הבצק מצידו הצר. את הקצוות מהדקים היטב ומקפלים לתחתית הכיכר. מניחים את הכיכר עם התפר כלפי מטה, בתבנית לחם משומנת.
9. מכסים במגבת ומניחים להתפחה נוספת כ-45 דקות, עד שהבצק מכפיל את נפחו.
10. אופים כ-45 דקות בתנור שחומם ל-190 מעלות.
11. הלחם מוכן כשדופקים על התחתית ונשמע צליל חלול. מעבירים את הכיכרות לצינון על גבי רשת.
    

מתיקות עדינה ומרקם פריך. אנאדמה (צילום: נעמי אבליוביץ')

• נעמי אבליוביץ' היא ארכיטקטית, גסטרונומית, עיתונאית וצלמת אוכל. לאתר של גסטרונומי