קפה אצל אייכמן
פרופסור ריכארדו אייכמן מנהל חיי שיגרה רגילים ומשתדל להתרחק עד כמה שאפשר מקללת אביו אדולף, האיש המזוהה יותר מכל עם הביטוי "הבנאליות של הרוע". כתב ynet נפגש עמו ושמע איך במשפחת אייכמן לא דיברו על "האיש של אמא", מה הוא זוכר מאבא שלו ומתאר בגוף ראשון את תחושותיו
ממקום מושבו בברלין, מעדיף אייכמן הבן לשמור על חייו הפרטיים ולהתרחק מכל קשר או אזכור פומבי לאוברשטורמבנפיהרר אס.אס, שהיה אביו. הוא מנהל חיי שגרה. הולך בכל בוקר למכון הארכיאולוגי הגרמני, בו הוא משמש ראש מחלקת "אוריינט" בהצלחה מרובה. במסגרת עבודתו, ביקר לאורך השנים בחלקים נרחבים על-פני הגלובוס, בחיפוש אחר ממצאים חדשים. רק במדינה אחת, שהיא אולי המרכז המרתק של תחומו, טרם ביקר.
"ריכארדו אייכמן לא חייב לי או לאף אחד אחר, דבר וחצי דבר. לא מייל, לא פגישה, לא תובנות של 'הבן של'", כך שבתי והזכרתי לעצמי מהרגע שבו שטפן, ידיד ארכיאולוג, סיפר כהערת אגב בסוף שיחה משמימה על פוליטיקה והמשט, אודות שותפו מסביר הפנים לחפירות בתימן. בנו הצעיר של מי שהיה האחראי הישיר, בין היתר, לגירוש הבהול של יהודי הונגריה ב-1944, ובהם סבתי ומשפחתה - הוא על-פי שטפן אדם סימפטי ונחמד. אין לו כל התנגדות שאתקשר אליו ואציין את שמו. להיפך, אומר שטפן - בהחלט יכול להיות לכם עניין להיפגש.
א': כוס מים, שתי נשימות ומתקשרים
את הזיכרונות המעומעמים היחידים של ריכארדו מאביו ניתן למצוא בכתבה בשבועון "די צייט". הילד בן ה-5, שנולד בארגנטינה, זוכר נסיעת אוטובוס משותפת בבואנוס איירס ואת השוקולד שנתן לו אדולף, "מומחה" הרייך השלישי לענייני יהודים, שהיה עבורו לפרק זמן קצר מאוד פשוט "אבא". אבל יום אחד אבא נעלם, לא רק פיזית אלא גם המונח עצמו. במשך שנים, גם אחרי שהיגרו חזרה לגרמניה, לא דיברו במשפחת אייכמן על "האיש של אמא" או על "אדולף אייכמן" כפי שנהג ריכארדו לכנות אותו.
מאחורי תא הזכוכית. אדולף אייכמן במשפט בישראל (צילום: לע"מ)
צהרי יום רביעי. ניסיתי שוב ליצור קשר. כוס מים ליד הטלפון, שתי נשימות עמוקות וחיוג. “המכון הארכיאולוגי שלום", עונה קול של גבר מהצד השני.
“שלום, אוכל בבקשה לדבר עם פרופסור אייכמן?” אני שואל בגרמנית רשמית. “רגע אחד בבקשה", עונה לי הקול ומפנה מקומו לצליל המתנה מוכר, אותו שמעתי כבר בשלושת ניסיונותיי הקודמים. התחנה הבאה אמורה להיות אישה נחמדה שתאמר שהמנהל לא נמצא, ואוכל לנסות להשיגו במייל.
ההנחה שתהיה תחנת מעבר נוספת בטרם יענה לי אייכמן היא מחשבה מנחמת באותם רגעים. שכן אפילו אם הייתי בוגר קורס אינטנסיבי לשיחות טלפון בין בני הדור השלישי לצאצאים של בכירי הנאצים - אין דבר שיכול באמת להכין אותך להיכרות שכזו. אבל ההנחה שלי קרסה באחת, ללא תחנה מרככת. “אייכמן", עונה קול מהצד השני, מרחק של שיחה מקומית - קידומת 030 ברלין. שמחתי ונחרדתי בו בזמן.
אייכמן איננו מעוניין בראיון, ואחרי שהדבר הובהר בינינו, הוא נענה לבקשתי לפגישה. הוא הזמין אותי למשרדו כדי "לדבר על ההיסטוריה המשותפת שלנו, שמציגה היבטים שונים רבים ועדיין משפיעה על יחסי האנוש בעולם המודרני", כפי שניסח זאת מראש. קבענו ליום שני ב-12 בצהריים, תאריך שמותיר לי סוף שבוע ארוך לתכנון הפגישה העיוורת עם אייכמן הבן. קווים אופטימליים לדמותה: פתוחה, רגועה, לא רק שואה.
ב': על פרנואידיות יהודית ועל הפגישה
יום שני מגיע. וככל שהמחוגים מתקדמים אל השעה היעודה - כך פחות ופחות ברור לי למה אני מופיע בחייו של אדם המבוגר ממני ב-30 שנה. אדם שעושה הכל כדי לחיות חיים רגילים, להתמקד בתחום העניין שלו, ובשקט. הדבר היחידי שאני מביא עימי, למקרה של שתיקות מביכות ואם יפגין עניין בסיפורים אישיים - הם מסמכים על בני משפחתי שנמצאו בארכיון לפשעי הנאצים בבאד ארולסן.
רכבת S42 דוהרת לכיוון היידלברגר-פלאץ, ומסביב נראים הברלינאים בפנים זעופות של תחילת שבוע עבודה. אלה הם בדיוק הרגעים לשאול: למה אני היחיד בקרון שנוסע למכון הארכיאולוגי כדי לדבר על גז ולא על מאובנים? למה ברלין לעולם לא תהיה רק עיר של תרבות מופלאה, אגמים נהדרים ואנשים יפים? למה אני בא מעם פרנואידי שתחום העיסוק הפופולארי שלו בימים אלה הוא שאלת היתכנותה של שואה שנייה? למה, כפי שהיטיב מאיר אריאל לנסח, "כבר היינו בתנור ועכשיו על המחבת"? ובעיקר: האם יש בכלל הצדקה לפגישה הזו?
התשובה שקיבלתי בשדרת פודבילסקי הירוקה והשקטה שבמערב העיר - הייתה חותכת. המכון הארכיאולוגי שוכן במבנה שקוף, מינימליסטי ובו בזמן מרשים - טיפוסי לבנייה החדשה של בנייני המשרדים בבירת גרמניה. השומר מעביר אותי דרך גן פנימי אל הקומה השנייה, שם יושב ריכארדו אייכמן. לעברי קם איש סימפטי ונאה, שחור שיער ומסביר פנים.
דרכונו של אייכמן. זכרונות מארגנטינה
במשך שעה ורבע שוחחנו פרופסור אייכמן ואני כמעט על הכול. במשרדו הרחב והשקט, עמוס הספרים על ממצאי חפירות ותרבויות קדומות, מצאתי אדם שמתעמת ולא בורח מהסיפורים האיומים על אבא שלו, על העם שלו, ובה בעת נזהר שלא להפוך את ההתמודדות הזו לאובססיה נוספת. אדם שלחץ לפני שנים בלונדון את ידו של איש המוסד צבי אהרוני, מבכירי המבצע לחטיפת אביו בארגנטינה - והמשיך הלאה.
ג': כמו כל אדם אחר
הדבר האחרון שריכארדו אייכמן רוצה, הוא להפוך לסמל או לנושא מסר כלשהוא. הוא סבור שדבריו וחוויותיו אינם שונים מאלה של כל אדם אחר בן דורו, שהתחנך בגרמניה בעשורים הראשונים שאחרי השואה. עם זאת, לשמע דבריו המשמעותיים, רבים מהם מרגשים, ביקשתי את רשותו לכתוב מנקודת מבט אישית את רשמיי מהשיחה, עם ציון חלקים נבחרים שלא בציטוט. הוא לא התלהב, אך הפעם גם לא סירב.
מריכארדו שמעתי כיצד למשפחתו היה הרבה יותר קל, אם לפני מותו היה אדולף אייכמן מביע חרטה על המעשים שביצע. שמעתי על התחושות הקשות שליוו את בני המשפחה, כשההכאה על החטא לא נשמעה. סיפרתי לו עד כמה המשפט שנערך לאביו בירושלים צרוב בתודעתו של דור שלם, הדור של אבא שלי, שראו לראשונה את הוריהם מאזינים לרדיו ובוכים.
הוא סיפר לי על חוסר היכולת שלו להבין את מחשבת "ממלא הפקודות", באמצעותה אביו נימק את מעשיו. סיפרתי לו כיצד המשפט פתח לראשונה את הפצע שבין האליטה הישראלית לבין הניצולים - אלה ש"היהודים החדשים" לא אהבו לראות. איך השואה גרמה אחרי הקמת המדינה לאוכלוסיות שונות בתוך החברה הישראלית לחוש חוסר שייכות.
אייכמן הבן כינה את דרך המחשבה של המשטר שבו אביו לקח חלק מרכזי - "חולה". שוחחנו על הטירוף שגרם לנאצים להשקיע כל-כך הרבה משאבים בהשמדה גם ברגעים האחרונים. משאבים שלו היו מופנים למאמץ המלחמתי אולי היו משנים את תוצאות הקרב. הוא אמר שאי רציונאליות הפוגעת באינטרסים של משטרים קיצוניים עצמם, אינה נחלת העבר. והדוגמאות לכך אכן לא חסרות.
סיפרתי לאייכמן על הנסיעה שלי בדצמבר האחרון ללודז' שבפולין כדי לראות את בית משפחת סבי, ועל מה שמצאתי שם. עיר, ששליש מאוכלוסייתה היו יהודים לפני שאבא שלו התחיל לשלוח אותם לחלמנו ולאושוויץ, ועד כמה הנוכחות-נפקדות שלהם עדיין מורגשת בה כרוח רפאים. אייכמן הביע הערכה לדרך החינוך היהודית, שלדבריו מביאה את התלמיד להטיל ספק ולמתוח ביקורת. זאת, בניגוד לדרך החינוך שהוא מכיר, הבנויה בעיקר על צבירת חומר ושינון. אמרתי לו שהוא מחמיא יותר מדי, לפחות באשר למערכת החינוך הישראלית.
סיפרתי לו שהרתיעה מגרמניה ושהסלידה למשל לקנות תוצרת גרמניה, לא נעלמה בישראל ואולי גם לא תיעלם, אבל שבמדינת היהודים יש גם עניין גובר בשפה ובתרבות הגרמנית. שבתל-אביב חיים לא מעט גרמנים, ושאם הוא אוהב את ברלין - יש סיכוי לא רע שיאהב גם את העיר העברית הראשונה.
ד': שלום, ולהתראות?
מי שנמצא תקופות ממושכות בגרמניה, מוצא לעתים קרובות שהקול הממוצע של האזרח ברחוב רחוק מההצהרות הנחרצות של הפוליטיקאים בדבר ייחודיות השואה. יום לפני הפגישה עם ריכארדו חזרה ידידה קרובה שלי נסערת משיחה עם חבר גרמני, שאמר לה שהרבה יותר משישה מיליון סובייטים נהרגו במלחמת העולם השנייה, ועל-כן ברור שמה שקרה הוא נורא, אבל לא מובן לו העניין הגדול שעושים דווקא משואת היהודים.
אחרים טוענים שהגרמנים עצמם היו קורבנות של הנאצים, ומן העבר השני נמצאים גרמנים אחרים, בהם צעירים רבים, שרגש האשם הפך אצלם את העיסוק ביהדות, בישראל ובשפה העברית, לציר מרכזי, כמעט אובססיבי בחייהם. אף אחת מהגישות הללו אינה בריאה.
ריכארדו אייכמן, כך התרשמתי מיד, אינו משתייך לאלה או לאלה. הוא כנראה הגרמני שמתמודד עם עברו בצורה הבריאה ביותר האפשרית, בסיטואציה הבלתי אפשרית שניחתה על חייו. מרחק דור אחד ועוד שנות אור מהאיש עם הפנים החמוצות שישב מאחורי תא הזכוכית ומזוהה יותר מכל עם המונח "הבנאליות של הרוע".
אם יגיע אי פעם אייכמן לביקור בישראל, זה יהיה בשקט. בלי הצהרות או ביקורים סמליים. בעיקר כדי לפגוש עמיתים ישראלים מתחומו ולבקר באתרים כמו יבנה-ים, אחת מערי הנמל החשובות בארץ מתקופת הברונזה ועד לימי הביניים. הצעתי לו שאם יבוא באחת מחופשותיו, אשמח להראות לו את תל-אביב וירושלים. לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום. אולי עד הפעם הבאה, כנראה שלתמיד.
לפנייה לכתב/ת 
