היחס לסעודים - השראה לערבים בישראל

"מי המורה שהנחה אתכם בדרך הג'יהאד?" נשאלו שבעת העצורים מנצרת בבית המשפט, שעה קלה לאחר שהוגש נגדם כתב אישום, בין השאר בגין רצח נהג המונית יפים וינשטיין. "אוסאמה בן לאדן", השיב אחד מהם כשחיוך רחב ומתריס נסוך על פניו.

קרוב לוודאי שרב המחבלים הסעודי לא התפנה לחזות בבן טיפוחיו הנצרתי משתבח בשמו, שכן רבים רבים היו בניו וחסידיו של אוסאמה והטרור האיסלאמי, גם אם מרביתם לעולם לא ייצאו מהארון וכמובן לא יבואו בקהל שאהידיו.

כך למשל ב-2002 פרסם "ניוזוויק" כי בסקר שערכו שירותי הביטחון הסעודיים קצת אחרי אירועי 11 בספטמבר בקרב גברים סעודים בני 25-41, נמצא כי לא פחות מ-95% מהם תמכו במטרות המוצהרות של בן לאדן; וכך לדוגמה מסקר שערך ה"ניו יורק טיימס" במארס 2008 בקרב הפלסטינים ביו"ש, עלה כי 84% מהם הביעו תמיכה בפיגוע בישיבת מרכז הרב.

ניתן להניח כי רק שיעור קטן מקרב התומכים והאוהדים היה מוכן באמת לחרף את נפשו למען אוסאמה, אללה והבתולות של מעלה, ולהיהפך למשל לשאהיד מעופף בואך מגדלי התאומים. אלא שחיותו, חיוניותו ושגשוגו של הטרור נעשים בכמה מעגלי הזנה, כשמעגל המוציאים לפועל הוא רק האחרון שבהם. אקלים ציבורי מפרגן, מוסדות חברתיים ו"חינוכיים" מטפחים, הנהגה אוהדת או למצער רופסת, גורמים בינלאומיים מתקדמים "המבינים את המניעים", וכוחות מקומיים ומתונים הממלאים פיהם מים – הם תנאי רקע חשובים מאין כמותם, שבלעדיהם כמובן תיבש ערוגת הטרור.

אלא שמגוון שיקולים ריאל פוליטיים (בעיקר מדיניים וכלכליים), עכבות אידיאולוגיות ונאיביות מלוא החופן גורמים לרבים במערב ובקרבנו להימנע כמעט כמו מפני אש מלשים את אצבע האשם גם על המעגלים החיצוניים יותר שעוטפים את השאהיד, לדוגמה על ההנהגה.

כך, לא היה די ב-102 התארגנויות טרור (רק בין 2001-2004), שבהן היו מעורבים ערבים ישראלים ושהביאו לרציחתם של לא פחות מ-167 ישראלים, כדי להביא את הנהגת ערביי ישראל לצאת חוצץ נגד התופעה ואת המתונים שבקרב צאן מרעיתם להשמיע את קולם.

אם נשמע מעת לעת קול כזה, לא היה זה יותר מקול קורא במגזר, שכמובן לא מצא אוזניים כרויות רבות בקרב אחיו. וכך יכול היה יאסר ערפאת להשתמש בטרור נגד ישראל כראות עיניו וצרכיו, כפי שהעיד על כך רק באחרונה מוחמד דחלאן, כשהפרטנרים הישראלים דאז לא חדלו ללמד סנגוריה עליו ועל פועלו למען שלום האמיצים.

ובאורח זה יכול מלך סעודיה עבדאללה לומר לפני כחודש לשר ההגנה הצרפתי כי לאיראן וישראל אין זכות קיום, אולי כתפאורת רקע למפגש שלו עם הנשיא האמריקני, שבשיחה מלב אל לב דנו בשבוע שעבר בצורך "לקדם באומץ את פלסטין". המלך הסעודי כמובן הכחיש מכל וכל את הדברים (בדומה למדי לדרכו של הראיס ערפאת, שכזכור כל אימת שנתפס בקלקלתו נשבע בנקיטת חפץ שידו לא הייתה במעל או שאנחנו הישראלים פשוט לא מבינים אותו), אך "לה פיגארו" שפרסם את הידיעה טען בתוקף שהדברים נאמרו גם נאמרו, ואף אושרו בידי מקורות צבאיים ודיפלומטיים.

לא לחלוטין ברור אם לאוזניו של אובמה הגיעה השמועה על צפונות לבו של עבדאללה בנוגע לזכות קיומנו, אך סביר עד מאוד להניח שגם אילו הגיעה אליו לא היה בה לשנות כהוא זה את קבלת הפנים הלבבית למלך הסעודי, שהפעם לשם שינוי עברה ללא השתחוותו של הנשיא האמריקני. שכן על הרבה יותר מכך מחלה המעצמה האמריקנית, תוך שרובה ככולה של הנהגתה עדיין רואה בסעודיה ובשליטה אות ומופת למתינות מזרח תיכונית.

לדימוי זה כמובן גם לא יכולה העובדה ש-15 מבין 19 מפגעי 11 בספטמבר גדלו והתחנכו בסעודיה, ולא שהממלכה הסעודית הייתה רק אחת משלוש המדינות שהכירו בשלטון הטליבאן באפגניסטן, ולא שיש ראיות מוצקות ששר ההגנה הסעודי, הנסיך סולטאן בן עבד-אל-עזיז, היה בן התורמים לקרנות התומכות בבן לאדן ובאל קאעידה, ובוודאי לא שצ'קים של הנסיכה הייפא בת פייצל, רעייתו של מי שהיה שגריר סעודיה בוושינגטון הנסיך בנדר, נמצאו אצל עומר אל-באיומי הסעודי, שאירח שניים ממפגעי 11 בספטמבר כשהגיעו לארה"ב.

כך, כשהממלכה בה קוטעים איברים, מדכאים נשים, מלקים את המתרועעים במסיבות ומארחים, מממנים ומפיצים טרוריסטים לארבע כנפות הארץ, חוזרת ומוחמאת, ואף מחוזקת גם בידי האמריקנים כמודל של מתינות – קשה עד בלתי אפשרי לגורמים מתונים אמיתיים בחברה הערבית-מוסלמית בכלל לקום נגד הטרור. את השיעור הזה נאלצו ללמוד גם המתונים שבקרב ערביי ישראל והפלסטינים.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה