ספרות מתפשטת, לא מופשטת
איריס נשר לקחה 37 נשות ספרות והעמידה אותן מול המצלמה בפוזות לא שגרתיות. בראיון ל-ynet היא אומרת: "החיבור לסופרות הוא חיבור לנשים עם עולם פנימי גועש"
סופרות, משוררות, מחזאיות ועורכות אינן נוטות בדרך כלל להצטלם, בטח שלא בצורה חושפנית. רובן יטענו כי הטקסטים והעבודות שלהן מדברות עבורן, ובמידה רבה של צדק.
אבל הצלמת והפסלת איריס נשר לא הסכימה לקבל סירוב, ואיכשהו בדרכה הנינוחה והמקצועית הצליחה להעמיד 37 יוצרות בפוזות ובפוזיציות שאינן שגרתיות, ולהוציא מהן דברים שלא תמיד יוצאים. עם כל מצולמת בילתה מספר שבועות, ולבסוף נולדה תמונה אחת, והיא מצאה את דרכה לתערכותה המדוברת "בחדרי החשוך".
אף על פי שהפרויקט לא נשלם, חלקו הראשון הוצג במוזיאון לאמנות עכשווית במוסקבה משום שהם התעקשו להציגו, גם לא גמור. בארץ הפרויקט מוצג בימים אלו במלואו במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. יתרה מכך, עתה יוצא ספר-אלבום מיוחד (זמורה ביתן) בעל אותו שם, ולפי נשר זה היה רעיון מבורך שקיבלה מהסופרת נאוה סמל.
גם בספר לכל אחת יש תמונה שמדברת בעד עצמה, וטקסט נלווה שמדבר גם בעד עצמו, או בעד התמונה. אפשר בין היתר למצוא שם את יהודית קציר, ומגבת בלבד לגופה עם ילדה בחדר המאבטיה, את רנה ורבין ללא לבוש (תירגעו, לא רואים כלום) וכן את המשוררות ואן נוין ונידאא חורי בצורות חושפניות ולא שגרתיות.
אך לא רק הן, מדובר באמת בשורה מכובדת וראויה של מיטב הסופרות הישראליות, ביניהן איריס לעאל, צרויה שלו, רונית מטלון, דורית רביניאן, אגי משעול, נאוה סמל, יוכי ברנדס ועוד רבות אחרות.
נשר, בת 43, נולדה במילאנו, גדלה בישראל ולמדה צילום ופיסול בבית הספר לאמנות ויזואלית בניו יורק ובמכון ללימוד אמנות בלוס אנג'לס. היא גרה בתל אביב, נשואה לאבי נשר הבמאי, אימא לשני ילדים. הציגה תערוכות צילום רבות בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם.
בנות, נא להוריד תכשיטים ובגדים
"הבקשה שלי להוריד תכשיטים ובגדים היתה כדי להישאר עם הבן אדם נטו, העירום אצלי הוא לא פרובוקציה אלא מצב נפשי, וקשור באופן מהודק לטקסט שנבחר. למשל במקרה של יהודית קציר הטקסט הכתיב את הצילום והרעיון היה משותף, העיטוף במגבת שלה ושל ביתה נעה יוצר אינטימיות ביניהן, חושף אותנו כצופים לסיטואציה שבדרך כלל רק נשים במלתחות חשופות לה".
נשר בתהליך הצילום של המשוררת אגי משעול (צילום: אלונה קמחי)
"הילדה שלה בצילום מביטה בטקסט על הקיר והיא בגיל שבו היתה יהודית בפעם הראשונה שנלקחה על ידי אמא למלתחות ציבוריות והביטה מבוהלת בכל הנשים העירומות. בטקסט שיהודית כתבה לספר היא כותבת 'בגוף ובזמן אי אפשר להילחם, אך על הבושה ניתן לוותר. זהו למעשה החופש היחיד, הכוח היחיד, המרד היחיד האפשרי'".
על השאלה איך זה אמור להיות מפורש במובן האירוטי, אולי הפורנוגרפי מעט, אפילו הפמיניסטי, אומרת נשר: "אני לא אוהבת אומנות פמפלטית או אומנות שאומרת דבר אחד בלבד", ומוסיפה: "אני מניחה שבעצם ההתמקדות בנשים שכותבות כיום יש מההתחברות לאג'נדות פמיניסטיות, אך עם זאת הדגש כאן הוא על תהליך היצירה של יוצרות שכל אחת מהן מתמקדת בנושא הקרוב לליבה שבמהלך העבודה".
איך בעצם נולד הרעיון הזה לצלם דווקא משוררות וסופרות, ולצלם אותן דווקא כך?
"עבודה עם נשים יוצרות היא נושא שמרתק אותי כבר תקופה ארוכה, בסידרה הצילומים האחרונה שעבדתי עליה ונקראה 'מחוסמת' צילמתי נשים יוצרות, צילומים בשחור לבן, שחושפים את זיכרון החושים של המצולמת, בסידרה זו צילמתי בעיקר שחקניות, רקדניות וכוראוגרפיות ולבסוף שתי סופרות: אלונה קמחי וצרויה שלו".
"בתהליך העבודה פגשתי את המצולמות מספר מפגשים, ובהם היינו מדברות על זיכרונות שלהן שנצרבו בגוף. ולאחר מכן - אחרי תקופה שבה הייתי מהרהרת ומפתחת רעיון לצילום - היינו נפגשות בסטודיו ומצלמות. כשהגעתי לשלב האחרון של הסידרה עלה לי הרעיון של שילוב בינתחומי בין הצד שלהן הזיכרון 'העיוור' לבין האומנות שלי שהיא זכרון 'אילם', וכך למעשה ליצור פרויקט משותף".
אלונה קמחי - לשון
כך יושם הקונספט, הלכה למעשה: כל סופרות או משוררת נתבקשה לבחור מילה או משפט שקרובים לליבה. היא יכולה לבחור טקסט מספר שכתבה, טקסט במיוחד עבור הצילום ואף טקסט של מישהי/מישהו אחר, אבל למעשה עיקר העבודה של נשר נעשתה לפני המפגש הראשוני איתן.
החיפוש אחר רגע ההיקסמות
"במפגש הראשון היינו משוחחות על הטקסט הנבחר ועל המשמעות האישית שיש לו עבור המצולמת, לפעמים הן היו נותנות לי לבחור ממספר טקסטים. במפגש השני הייתי מגיעה עם רישום בעיפרון שבו הייתי רושמת את הרעיון שלי לצילום עצמו, ואיך הטקסט משתלב בתוך הצילום. המפגש השלישי כבר היה בסטודיו או במקום שבו בחרתי לצלם", אומרת נשר.
"למעשה", מוסיפה נשר, "העיקרון היה שהצילום נעשה ללא איפור (מעבר לאיפור הבסיסי שבו המצולמת מאפרת את עצמה בדרך כלל), וגם עם לבוש מינימלי או לבוש שלא מסיח את הדעת, הרעיון היה להישאר עם בן אדם - נטו, וכך למעשה לצלם את הזהות הפנימית דרך הצילום החיצוני. רחל חלפי אמרה על דליה רביקוביץ' שבמפגש ביניהן היא חשה הקסמות, את הרגע הזה חיפשתי".
מלבד כאמור תמונות לא שגרתיות, ישנן גם טקסטים לא שגרתיים, במיוחד זה של נידאא חורי, שהולך ככה: "נכבשת/ נכלאת/ נשכחת/ נרכשת/ מוחרמת/ מסורבת/ נאלצת/ מעוקלת/ מואשמת/ מקופחת/ מגורשת/ ממודרת/ מודחקת/ מנודה/ נתאוות/ נרצחת". את הטקסט חרטה חורי בערבית על גבה, ורק הוא מצולם בתמונה.
"חורי היא אשה מרתקת, משוררת ישראלית ערביה שכותבת בערבית ותורגמה לשפות רבות, אך לא לעברית. היא חיה בבאר שבע ומלמדת באונברסיטת בן גוריון. מאוד מוערכת בעולם כמשוררת וגם כדמות פוליטית שמקדמת זכויות נשים במגזר. הטקסט שהיא בחרה הוא שיר שהיא כתבה, בחרתי לשים אותו על עמוד השדרה שלה כי אני רואה את השירה כעמוד השדרה שלה".
שיתפו איתך פעולה בלי בעיות?
"נשים כותבות הן לא עם שרגיל (או אוהב) להיות מול מצלמה, לכן בתחילת התהליך הייתי שולחת למי שהייתי רוצה לצלם את כל הצילומים שצולמו עד כה, וכך הן ידעו מראש לאיזה 'עולם' הן נכנסות. הבעיה הראשונית שנתקלתי בה לא הייתה בושה מול מצלמה של הסופרות והמשוררות אלא יצירת תהליך היצירה המשותפת - שכן אלה נשים אשר רגילות ליצור בעצמן את המציאות הדמיונית שבה הן עוסקות ותהליך העבודה השיתופית לא היה עבורן דבר טבעי ומובן מאליו".
ננו שבתאי - משגל
"סך הכל", מוסיפה נשר, "כל מפגש היה עולם ומלואו, עם הסופרות נוצרו יחסי עבודה חמים שהובילו לגילויי נפש ורבות מהיוצרות הפכו לחברות בתהליך. אחד המפגשים המרגשים עבורי היה עם הסופרת יהודית הנדל שהיא בשנות השמונים לחייה שאמרה שגם בקרקעית הים יש הרי געש, עבורי החיבור לסופרות הוא חיבור לנשים עם עולם פנימי גועש".
ובכל זאת, אף אחת לא עשתה בעיות, אף אחת לא התחרטה?
"היתה משוררת צעירה שצילמתי, שהרגישה שהיא לא מתחברת לצילום שעשינו ושהיא לא 'עומדת מאחוריו' ולכן בהחלטה משותפת הוצאנו אותו מהתערוכה והספר. היתה גם סופרת מהדור הוותיק שאמרה לי שהיא לא רוצה לקחת חלק בקבוצה של נשים, בין השאר שהיא לא רוצה שיזהו אותה כ'סופרת אישה' - אמירה שמעידה על הסטיגמה של וחוסר ההכרה שניתן לנשים כותבות שנים רבות, ונראה לי שבמידה מסוימת קיים עד עצם היום הזה. אני לא חושבת שסופר גבר לא היה רוצה להצטלם כי לא היה רוצה להשתייך ל'סופרים גברים'".
האם נכון בעיניך שסופרות לרוב אינן משמיעות את דעתן בנושאים חברתיים ציבוריים?
"ראשית, אני לא חושבת שמקומי לגונן על כך שסופרות 'לרוב אינן משמיעות את דעתן בנושאים חברתיים ציבוריים' - עצם טענה שכזאת היא טענה שגורה בפי הממסד הספרותי הגברי ושורשיו בחוסר כבוד לשוני הלגיטימי שבין כתיבה נשית וכתיבה גברית, והאג'נדות השונות לחלוטין המגיעות לכדי ביטוי בשתי אסכולות המוכתבות על ידי מקדם ביולוגי בסיסי".
למאבק על שוויון מוחלט בין המינים חשיבות מכרעת - פוליטית וחברתית - אך שוויון איננו מחייב הטמאת כל שוני ומחיקת כל ייחוד. הפן החברתי והפוליטי בכתיבה נשית נוכח וקיים, אך יש להכיר לאמץ ולכבד נקודת מבט נשית כדי להבין אותו. לדוגמה אתן את השיר של נידאא חורי "עמוד השיגרה" - שפורס ומונה ברשימה את תלאותיה (היומיומיות) של האישה הערבייה".
אצל חורי ביולוגיה מכתיבה היסטוריה, וההיסטוריה מגיעה לכדי ביטוי לא רק בתמונה הגדולה אלא גם בתמונה הקטנה. האם אין זו הבעת דעה בנוסח המקובל על גרוסמן ויהושוע ועוד? בפירוש לא. האם אין זו זעקה פוליטית נוקבת ונשית מאוד? בפירוש כן".
מה באמת בנוגע לסופרים גברים, לא בא לך לצאת גם למסע כזה?
"נשים זה נושא שמעניין אותי, ויש משהו מרתק במפגש עם עוד אמנית, דבר שהוא לא שכיח באמנות פלסטית. באמנות פלסטית בדרך כלל אנשים עובדים לבד, ואני מוצאת שזה מאוד מגביל. האפשרות ללידה אמנותית עם עוד אמנית במיוחד שהיא באה מתחום שהוא לא רק שונה משלי אלא במידה מסוימת הפוך משלי היתה מאוד מעניינת עבורי.
תהליך העבודה מצריך הטמעה כמעט גמורה בין ראית העולם שלי וראית העולם של המצולמת כדי שהתצלום במידה רבה ישקף תפיסה משותפת, תהליך שכזה מצריך יציאה מתוך נקודת צבירה משותפת. בסך הכל, בפרוייקט הזה רציתי להתרכז בנשים. בעתיד הכל אפשרי".
לפנייה לכתב/ת 
