עדשה לא אדישה

רובנו מכירים את המושג בית כמרחב פרטי, אינטימי ומגונן. אולם יש כאלה בינינו שהבית המגונן שלהם הוא מרחב ציבורי. בין אם מדובר במקלט או במעון טיפולי המספקים את חווית הביטחון, הסיוע והתמיכה שהחלשים בחברה אינם זוכים להם במעונם שלהם.

התערוכה "רגעים של בית" מאפשרת הצצה נדירה לחוויות היומיומיות של שוכני בתים אלה. שמונה צלמים ישראלים מובילים - ורדי כהנא, מיקי קרצמן, מיכל חלבין, עודד בלילטי, אלדד רפאלי, אנג'ליקה שר, פליקס לופה וסמירה ווהאבי - חברו לשמונה עמותות המנהלות בתי מחסה ומעונות למיניהם בפרוייקט צילום חברתי אקטיבי, שיוצג בתערוכה במזרח של נמל תל אביב החל מה-6 ליולי ועד ל-5 באוגוסט. במהלך תקופת שהותם במעונות הם לימדו את הדיירים צילום, ואף תיעדו אותם.

גם לכלב יש בית (צילום: ילדי מכון פוירשטיין ועודד בלילטי)

בתערוכה יוצגו כ-160 צילומים לצד עבודות נבחרות של צלמים חובבנים המתעדות את החיים בבית. התערוכה תוצג בשמונה חללים, כאשר האפיון הויז'ואלי שלהם ייצג את כל אחד מ"הבתים" שהשתתפו בפרוייקט.

"כוחו של הצילום, מעבר ליכולתו לחשוף דברים שלרוב איננו מודעים אליהם, הוא לשמש כלי בתהליך של תיקון ושינוי חברתי", אומרים אייל לנדסמן ויוסי צבקר, אוצרי התערוכה המתקיימת בחסות חברת "בזק".

משחקים של אור וטוהר

"פגשתי אנשים שונים ומיוחדים, מלאים ביושר וטוהר, אנשים ללא מחסומים חברתיים, ניחנים במשהו שאנחנו הצלחנו לאבד. המפגש איתם גרם לי להרגשה של התנקות", מספרת הצלמת אנג'ליקה שר, ששהתה בבית איזי שפירא.

המונדיאל בעיניהם (צילום: חניכי בית איזי שפירא ואנג'ליקה שר)

רחוק מהעין, קרוב ללב

"בתקופה הקצרה בה אני מבקר בבית נט"ל למדתי שזהו אכן הבית הראשון עבור חלק גדול מהאנשים הפוקדים אותו", מספר לופה. "הוא בנוי, מעוצב ומאוכלס בכל פרט קטן המשדר חום, שלווה ואהבה המציעים תחליף ולו זמני לדרמה ולטרגדיה המתרחשת בנפשם של באי הבית הזה. מכאן והלאה בא תהליך היצירה שלי, לתעד משפחה ברגעים היפים שלה ובבית הנפלא הזה".  

התמודדות עם הטראומה בבית נט"ל (צילום: פליקס לופה)

סמירה ווהאבי, שצילמה במעון בעוספיה: "כבר ביום הראשון שהגעתי למקום כולם הביעו סקרנות ועניין, וזאת על אף שבאתי ללא מצלמה. בביקור השני כבר נתתי לחוסים להשתמש במצלמה, חוויה שהיתה ראשונית בעבור רובם. ההתנסות שלי במעון הייתה חשובה גם לי. למדתי דרך העבודה וההתבוננות באנשים מיוחדים אלה עוד דבר מה על צילום ועל דרך נקודת המבט שלהם על אובייקטים. אלה איפשרו לי לחדור ולו לרגע לעולמם הפנימי".

המעון בעוספייה (צילום: סמירה ווהאבי)

"בבית-הספר רוגוזין יש התכוונות ופנייה מורכבת. ילדים שהתקבצו לכאן ממדינות שונות שואפים להפוך לתושבי קבע ומנסים לסמן את המושג בית", מספר רפאלי. "מה חווה ילד שמשפחתו הגיעה מהפיליפינים, מדינות חבר העמים, ברזיל ואחרות? האם המושגים של בית ומשפחה אכן אחידים אצל כולנו? הצילום התיעודי עוסק בדרך כלל בחוץ, בנעשה על פני השטח, גם אם כוונתו לסמן ולהנכיח את הבפנים. הכניסה אל הנפש מצריכה סוג צילום שונה ומחשבה אחרת.

בין הפרטי לציבורי (צילום: אלדד רפאלי)

צילום תקריב

"כצלם מקצועי שמצלם המון תרבויות, אירועים חדשותיים וסיפורים אישיים בארץ ובמקומות רבים בעולם, אני תמיד מתקרב עם המצלמה כמה שיותר על מנת להגיע לרמת אינטימיות ככל שאפשר עם המצולמים, ולהעביר את הסיפור בצורה הטובה ביותר, וכמובן לתת נגיעה של סגנון אישי", סיפר בלילטי ששהה במכון פוירשטיין, "כאן קרה משהו מאוד מיוחד: פתאום המצלמות הפכו בסך הכל לכלי שגרם לחניכים לחייך, ולי להתקרב אליהם כמו שלא התקרבתי לאף מצולם או תלמיד שלי.

בית צנוע, ובכל זאת בית (צילום: ילדי מכון פוירשטיין ועודד בלילטי)