פחות סרטן, פחות דמנציה: נשואים חולים פחות
לפי מחקרים חדשים, מצב הבריאות וההתמודדות עם מחלות של אנשים נשואים טובים יותר מאשר של אנשים שנפרדו מבני זוגם, התגרשו או התאלמנו. "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" בודק איך זוגיות מגינה מפני מחלות ואפילו כאב
האם טוב להיות נשוי? על פי מחקר שנערך באוניברסיטת אוהיו שבארה"ב ופורסם לאחרונה - בהחלט כן. המחקר בדק בכמה פרמטרים את מצב בריאותם של זוגות נשואים יחסית לזה של אנשים גרושים או פרודים ומצא כי הזוגיות מיטיבה עם הבריאות.
מתוך 76 הנשים שהשתתפו במחקר, מחציתן היו נשואות ומחציתן פרודות או גרושות. החוקרים בדקו אילו מהנשים הנשואות היו במערכות יחסים טובות ומצאו כי שתי קבוצות נשים היו בעלות מערכת חיסונית חלשה יותר בהשוואה לנשים נשואות מאושרות או פרודות מאושרות: אלה שהיו במערכות יחסים לא מאושרות ואלה שנשארו תלויות רגשית בבן זוגן, על אף שנפרדו ממנו.
החוקרים גם בדקו את השפעתן של מצוקות פסיכולוגיות בקרב בני זוג נשואים על מערכת החיסון שלהם. כך למשל, נמצא כי מריבות בין בני הזוג השפיעו על קצב החלמת פצעים: לאחר ריב מריר, אצל שני בני הזוג הפצעים החלימו לאט יותר מאשר בדרך כלל. אבל לא מדובר רק בפצעים חולפים. המחקר העלה ממצאים חד-משמעיים בנוגע להשפעת הזוגיות על הבריאות הכללית, כולל דלקת ריאות, סרטן, דלקת מפרקים, דמנציה ועוד.
מחלות זיהומיות: השפעה על מערכת החיסון
"בהחלט יש הסבר למחקר הזה ולדומיו," מסביר ד"ר אלכס למברג, פסיכיאטר בשירותי בריאות מכבי ואחראי על היחידה הפסיכו-גריאטרית במרכז לבריאות הנפש ת"א-יפו. "הוכח שאורח חיים מאושר ומעוגן בזוגיות מגן על האדם מפני מחלות זיהומיות. מטבע הדברים אדם כזה נחשף פחות לטראומות רגשיות, ואז המערכת החיסונית שלו חזקה יותר. מכאן שגם במצבים של מחלות כמו דלקת ריאות וכדומה, לזוגיות טובה יש השפעה מיטיבה. לעומת זאת, אצל אדם שחי ללא זוגיות וחשוף יותר לטראומות ולדיכאונות - המערכת החיסונית נפגעת יותר."
עם זאת, לדברי ד"ר למברג, לתוצאות המחקר יש הסבר מובהק נוסף: כשאנשים חיים את חייהם כשלצידם מישהו שדואג להם ולצורכיהם, הם מוגנים יותר. "בני הזוג חיים ביחד, רואים זה את זה, מרגישים בשינויים מחשידים, מעודדים זה את זה ללכת לבדיקות - אז ברור שאצלם מחלות מאובחנות מוקדם יותר, ויש יותר מודעות. זה עוד מקדם הגנה למי שנמצא בזוגיות".
דלקת מפרקים: התמיכה הזוגית מקלה
מחקר חדש עוד יותר, שאוניברסיטת פנסילבניה בארה"ב מפרסמת בימים אלה, מצא כי מערכות יחסים תורמות לשיפור המצב הבריאותי ואיכות החיים אפילו בקרב
חולים קשים. מהמחקר, שבדק חולות בדלקת מפרקים, עולה כי נשים במערכת יחסים, שמשתפות את בן הזוג במחשבות וברגשות, חשו הפחתה בתסמיני המחלה. מלבד הטיפול התרופתי לריסון המחלה, ניתן לראות כי לזוגיות השפעה חיובית על דלקת מפרקים בקרב 9% מהנשים לאחר שישה חודשים מתחילת המעקב ובקרב 21.5% מהנשים כעבור שנה.
ד"ר האוורד עמיטל, מומחה לרפואה פנימית ולריאומטולוגיה ומנהל מחלקה לרפואה פנימית במרכז הרפואי מאיר, טוען כי ממצאי המחקר החדש לא מפתיעים. "זה רק אישור למה שסברנו שמתקיים מאז ומעולם: הדדיות בקרב בני זוג משפיעה על פעילות המחלה. אבל מעניינת העובדה שמחלה פעילה לא השפיעה על דרגת ההדדיות, כלומר: בני הזוג לא התייאשו או התרחקו בעקבות המחלה. מידת ההדדיות נבדקה על פי סקאלות פסיכולוגיות מיוחדות, והתברר שככל שדרגת ההדדיות בין בני הזוג הייתה גבוהה יותר, כך פעילות המחלה פחתה. ללא ספק, התמיכה והרוגע שבן הזוג משרה על החולה עשויים לעזור."
סרטן השד: לרווקות כואב יותר
המחלקה שמנהל ד"ר עמיטל מפרסמת בימים אלה מחקר, שנערך בשיתוף עם המכון האונקולוגי במאיר. במחקר הזה השתתפו 40 נשים בריאות ו40- נשים שעברו טיפולים בעקבות סרטן השד ונמצאו נקיות משיירי המחלה.
"מצאנו שהנשים שלקו בסרטן מתלוננות על כאבים מפושטים בגוף, בלי כל קשר למחלה שחוו," אומר ד"ר עמיטל. "מה שמעניין זה שכאשר בדקנו אותן במדדים ריאומטולוגיים ופסיכיאטריים, ראינו שהמצב המשפחתי משפיע על התפתחות הכאב. הנשים שהיו בודדות דיווחו על דרגת כאב גבוהה יותר ורמת החוסן הנפשי שלהן הייתה נמוכה יותר בהשוואה לנשים הנשואות. כלומר, למקורות תמיכה יש חשיבות משמעותית בהתמודדות עם המחלה, הן בפן הגופני והן בפן הנפשי."
כלל מחלות הסרטן: הנשואים שורדים יותר
גם מחקר שפירסמה לאחרונה אוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב על הישרדות של חולי סרטן מסיק מסקנות דומות וקובע כי היא גבוהה יותר בקרב אנשים נשואים. החוקרים בדקו כ4- מיליון מקרים של חולי סרטן בשנים 2004-1973 וגילו כי הלחץ שנגרם על ידי פרידה מבן זוג יכול לסכן את מערכת החיסון של החולה ולהוביל לרגישות גדולה יותר לסרטן. לדבריהם, החולים בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר לשרוד את הסרטן הם אלה שהיו פרודים.
המחקר העלה כי לחולים נשואים היו שיעורי השרידות הגבוהים ביותר - של )63.3%תקופת שרידות של חמש שנים) ושל 57.5% (תקופת שרידות של עשר שנים.( במקום השני היו חולים שמעולם לא נישאו, ואילו במקום האחרון היו חולים שנפרדו מבני זוגם, עם שיעורי הישרדות של 47.2% (תקופת שרידות של חמש שנים) ושל 40.9% (תקופת שרידות של עשר שנים.(
"גם כאן ההשפעה של הזוגיות מיטיבה עם האדם," אומר ד"ר למברג. "אצל אלה שהיו בזוגיות ונשארו בה אחרי האבחנה של מחלת הסרטן היו שיעורי הישרדות גבוהים יותר מאשר אצל אלה שהיו לבד או התגרשו לפני או אחרי המחלה. אך גם במקרה הזה חובה להתייחס לא רק ליחסים הזוגיים עצמם כגורם משפיע, אלא גם לטראומה, לדיכאון ולסטרס שגרמה המחלה. זה בהחלט מחליש את כוח הגוף מול כל המחלות. כשאדם נמצא בסטרס והוא לבד, היכולת ההסתגלותית שלו לטראומה נמוכה יותר.
"מערכת החיסון של אנשים שנמצאים בזוגיות היא חזקה יותר, כי כשלאדם יש משמעות בחייו, כשהוא מוקף בחברים, כשהוא שמח ומבלה יותר ומלא אתגרים, זה משפיע על הגוף, והוא גם מאורגן ברמה אחרת. גם ההתמודדות עם המחלה אחרת, כי יש מוטיבציה גבוהה להילחם ולנצח."
דמנציה ואלצהיימר: הפרודים בסיכון גבוה
ד"ר למברג מספר על מחקר נוסף שנערך לאחרונה באוניברסיטת ואקסו בפינלנד ובו עקבו אחר 2,000 אנשים החל מגיל 50 למשך 21 שנה. המחקר מצא שנבדקים שחיו עם בן זוג היו בסיכון מופחת ב50%- לפתח דמנציה מאשר נבדקים שחיו לבד. כמו כן, גילה המחקר שנבדקים שחיו לבד במשך כל חייהם הבוגרים היו בסיכון לדמנציה, אבל נבדקים שהיו נשואים, התגרשו ונותרו לבדם היו בסיכון משולש ללקות בדמנציה. הנבדקים שהיו בסיכון הגבוה ביותר היו מי שאיבדו את בן הזוג לפני גיל 50 והמשיכו את חייהם כאלמנים.
למברג: "יש הנחה שה'בריין ריזרב' - מחסן המוח - עשוי להיות מוגן מפני התפתחות של מחלת האלצהיימר כאשר קיימת בו רמת אינטליגנציה גבוהה, השכלה גבוהה, עבודה מורכבת ופעילות אקטיבית בשעות הפנאי. אנשים שהם בעלי יכולות כאלה סובלים פחות מאלצהיימר או מירידה קוגניטיבית. מי שנשוי הוא מטבע הדברים בעל רמה גבוהה של אדפטציה, כלומר הסתגלות. ומי שהאדפטציה אצלו נמוכה, היכולת שלו לשרוד בנישואים או לבנות משפחה ולהחזיק אותה נמוכה אף היא. המחקר אומר שהסיכוי לאלצהיימר גדול פי שניים באנשים שהם לבד בגיל .50
ההסבר הראשון לכך הוא שאנשים שחיים במסגרת נישואים הם יותר פעילים, האתגרים שלהם יותר חדים, הם שומרים יותר על יחסים חברתיים, וגם שעות הפנאי שלהם יותר מורכבות ומרחיבות אופקים. המחקר מצא שאצל אנשים שהתאלמנו סביב גיל 50 ולא מצאו בן זוג חדש, הסיכון לפתח אלצהיימר הוא הכי גבוה, פי ,8-7 ואז זה כמובן בגלל טראומה נפשית. זוהי, למעשה, הקבוצה הנפגעת ביותר."
ד"ר למברג מוסיף עוד נתון מעניין המופיע במחקר: "לאנשים שאף פעם לא היו נשואים יש סיכוי יותר גבוה לפתח דמנציה מאשר לאנשים נשואים בגילים ,60-50 אבל סיכויים פחותים משל אלה שהתאלמנו. ללא ספק, על פי תוצאות המחקר יש למשפחה ולזוגיות משמעות מיוחדת כגורם הגנה ממחלות, לצד פעילות מוחית וחברתית, עבודה, אתגרים לשעות הפנאי ופעילות פיזית."
לפנייה לכתב/ת 
