משחררים ברגליים: הציבור יביא את גלעד הביתה?

האם לאחר כל סבבי המגעים והתיווך בין ישראל לחמאס, דווקא הציבור הישראלי הוא שיקבל את ההכרעה הקשה שתביא לשחרורו של שליט? יש מי שסבור שכן. המאבקים המתוקשרים של השנים האחרונות הצליחו לעורר סערה גם בקרב מי שלרוב מצליח לשמור על אדישות, אולי דווקא בזכות ההירתמות הציבורית הרחבה לקידומם.

זמן קצר לפני שאת הכותרות תפס מסעה של בני משפחת שליט, ריתק את המדינה למשך פרק זמן לא מבוטל מאבק ההורים החרדים בבית-הספר לבנות בעמנואל, שהפך עד מהרה למפגן כוח של הציבור החרדי. אבל יוזמי כל אותן מחאות לא המציאו את הגלגל, וקדמו להם מארגני "מחאת המילואימניקים" שיכולה לזקוף לזכותה את הפלת ממשלת אולמרט, "המחאה הכתומה" נגד ההתנתקות שאמנם לא השיגה את מטרתה, אך הותירה היטב את חותמה בציבור הישראלי, והפגנת המחאה ההמונית נגד מלחמת לבנון הראשונה, שהייתה גורם עיקרי לסיומה.

התמיכה ההמונית בהורים מעמנואל. כמעט ששכחנו? (צילום: גיל יוחנן)

"הפגנת ה-400 אלף" של "שלום עכשיו" ב-1982 הפכה כבר מזמן למושג כמעט אוטופי, שגם כיום ממשיכים בשמאל להתפרק על זכרונותיו. אותה מחאה נגד המתרחש על אדמת לבנון קיבלה זריקת מרץ משמעותית בזכות עדויות הזוועה מטבח סברה ושתילה, ולמרות שעל-פי ההערכות הייתה כמות המשתתפים פחותה מזו שמיוחסת לה, אין הדבר גורע מהצלחתה להביא לשינוי מהותי במדיניות הממשלה בזכות קול זעקתם של האזרחים.

"הציבור אז האמין שניתן לעשות שינוי. לא הייתה אז אדישות, והרחוב היה חם הרבה יותר מאיך שהוא כיום", אמרה ל-ynet ג'נט אביעד, ממייסדות "שלום עכשיו" ואחת מראשי המאבק להפסקת מלחמת לבנון הראשונה. "אמנם ירקו עלינו וקיללו אותנו כשעמדנו במשמרת מול בית-ראש הממשלה, אבל הייתה אז אמונה. את אותה מחאה התחלנו עם רק 20 אחוזי תמיכה מהציבור, וסיימנו אותה עם כ-60. כל זה התהווה בזכות ההמונים שיצאו החוצה לרחובות והאמינו שאפשר לשכנע ולשנות. בזמנו הייתה אמונה בשמאל שניתן להתרחב, להשפיע ולשנות את ההיסטוריה".

הפגנת ה-400 אלף. "בזכות הציבור" (מתוך "ידיעות אחרונות", 26.9.1982) 

למרות שמאבקם של בני משפחת שליט שונה בתכלית ממטרות המחאה שהיא עצמה הובילה לפני קרוב ל-30 שנים, סבורה אביעד כי דווקא העובדה כי הקונצנזוס הלאומי סביב חשיבות שחרורו של גלעד מהווה יתרון ברור עבורם. "צעדת שליט חשוב מאוד והיא זוכה לתמיכת כל הפוליטיקאים והתקשורת. אנו הפגנו בדרך של ייסורים. יחד עם האג'נדה, חייבים להאמין באמת ובתמים שיש סיכוי לשנות. זה משהו שכל אחד ואחד מהם צריך להרגיש בתוך עצמו. הנחישות כאן היא גורם מכריע ואסור לעצור עד שתתקבל החלטה".

לדעתה, נובעת אדישות הרחוב הישראלי דווקא מהשתקפות הלך הרוח של השרים. "הממשלה היא שיוצרת מצב רוח של כעס או תקווה. במלחמת לבנון היו תחושות ברורות של 'אנטי' כבר לאחר השבוע השני ללחימה. אנחנו אנחנו תפסנו זאת ונתנו לזה ביטוי. לעומת זאת, עכשיו לא קורה כלום בממשלה - ולכן זה כך גם בציבור".

המאבק נכשל, המסר עשה את שלו

אל אותן התחושות ומצדה ההפוך של המפה הפוליטית הצטרף פנחס ולרשטיין, לשעבר אחד מראשי מועצת יש"ע וגוש אמונים, שבשנים האחרונות לתפקידו נאלץ להוביל את המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, מאבק, שכאמור, הסתיים בכישלון צורב. "הציבור אז האמין שיש ביכולתו של הרחוב לשנות את רוע הגזרה. כך זה גם בנושא גלעד שליט. אותן תחושות ליוו את המאבק הכתום שהצליח להוציא לרחובות המונים מציבור הימין. ההבדל הוא שבמקרה ההוא נבעו אותן אמוציות קשות מסיטואציה מוזרה של ממשלת ימין שבגדה בבוחריה. הייתה תחושה שאריק שרון, האיש שהכריז כי "דין נצרים כדין נגבה בתל-אביב", פשוט בגד בציבור הזה".

ולרשטיין העריך כי כדי שזעקה דוגמת זו של משפחת שליט אכן תישא פרי, על המארגנים לגבש קבוצה אידיאולוגית שתוביל את המחאה ותוכל להביא רבים אחרים לצעוד בדרכה. "בחברה דמוקרטית יש בהחלט אפשרות להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות על-ידי פעילות רחוב, מתוך מטרה לגרום לדרג המדיני לשנות כיוון או להפיל את הממשלה לטובת אחת אחרת, שתיישם את מה שאליו הם קוראים. בתקופה של ההתנתקות גרמנו לנתניהו להתפטר והיינו קרובים להביא עוד כמה שרים לפרוש - מה שאולי היה יכול לשנות את כל התמונה, אבל זה לא קרה. אותו כישלון הוליד מצב שבו יהיה קשה, כיום, להוציא עצרת גדולה של הימין - דווקא בגלל אותה תחושה שהמחאה הציבורית לא מצליחה להשפיע על השלטון".

המחאה שנכשלה. דווקא הימין יישאר בבית? (צילום: אמיר כהן)

גם שגב סבור כי התזמון והתמיכה התקשורתית מהווים נדבכים חשובים בדרך להצלחה. "אחרי מלחמת לבנון השנייה נוצר זעם ציבורי אמיתי שבא מהמקום הנכון ביותר ומדבר לכל ישראלי. חיילי המילואים שחזרו מהקרבות כעסו על התנהלות הדברים, והם, למעשה, היו הבנים, האחים או השכנים של כולם. אף אחד לא הצליח להתחמק מלשמוע על שורת המחדלים החמורה שהייתה אז, וכך הצליח המאבק לגרוף, בשיאו, תמיכה של 97 אחוזים מהציבור שקראו לאולמרט ללכת הביתה".

לקח זמן, אבל בסוף הצליח. מאבק המילואימניקים (צילום: ניב קלדרון) 

למרות שבמקרה זה אכן זוכה מאבקה של משפחת שליט לגיבוי נרחב מצד כלי התקשורת, העריך שגב כי במקרים שבהם קולות המחאה רמים מספיק, יכולים אותם רעיונות לגבור גם על עיתונות לא-אוהדת למאבק. "העיתונים המרכזיים יכולים להרים סיפור כמו גלעד שליט, אך אפשרי גם כי הם יחבלו במחאה, אם היא לא לטעמם. אחד מבעלי העיתונים המובילים בזמנו אמר לי באופן אישי שלא ייתן את ידו להפלת ממשלתו של אולמרט כדי שהמושכות יעברו לידיו של נתניהו. למזלנו, המחאה באמת הייתה כל כך חזקה שלא ניתן היה להתעלם ממנה ולבסוף חלוץ התפטר, פרץ הועף, ומאולמרט נלקחו כל מנגנוני ההגנה שהכשירו את הפלתו מאוחר יותר. צריך גם לזכור שמאז אותה מלחמה, צה"ל יצא לדרך חדשה".

בלי התקשורת זה לא ילך 

גם הפרופסור אפרים יער מאוניברסיטת תל-אביב, חוקר "מדד המלחמה והשלום", סבור כי כוח המחאה הציבורית גדול מכפי שאולי נדמה, ומבקש אף לנפץ את תדמית "הישראלי האדיש", שלדבריו שגויה מיסודה. "במשך 15 שנים מראים הסקרים שלנו כי הציבור בעד מחאות, מימין ומשמאל. אנו חיים בחברה שבה רמת המודעות הפוליטית היא מהגבוהות בעולם. זו גם אחת החברות שיש בה את מספר הארגונים ללא מטרות רווח בין הגבוהים בעולם, יחסית למספר האזרחים - בכל התחומים".

יער הסביר כי אחד הגורמים המרכזיים לקרקע הנוחה לניהול מאבקים ציבוריים היא השסע החברתי העמוק בחברה הישראלית. "הפוטנציאל לצאת לרחובות גבוה מאוד, בין אם מדובר בסוגיית שחרור גלעד שליט, אבל גם נגד מלחמה או פינוי יישובים. הציבור הישראלי בהחלט ייצא להפגין במחאות שבהן עולה סוגיה של קיום וכאשר הוא מרגיש שיש סיכוי להשפיע על מקבלי ההחלטות. זו הסיבה שבמאבקים כמו בנושאים של איכות סביבה נראה היענות פחותה בהרבה".

אבל גם יער הסביר כי מעל לכל אלה, נמצא שיתוף הפעולה התקשורתי עם מטרות המאבק - שמהווה עבורו עורק חיים. "מחאה יכולה להתקיים רק באמצעות שמירתה במקום גבוה בשיח הציבורי. אבל לפעמים, הדבר הזה הוא בלתי ניתן להשגה".