גילה את אמריקה

ולס טאואר נולד בוונקובר ב-1973. "כל מה שנהרס, כל מה שנשרף" הוא ספרו הראשון, שנבחר על ידי ה"ניו יורק טיימס", ה"טיים" ו"אמזון" לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר שראו אור ב-2009.

כמו כן, היה רב-מכר בארצות הברית ותורגם ל-21 שפות. טאואר בסיפוריו הקצרים כותב על אמריקה הנגועה בזוהר המתפורר של המפסידנים: יזמים כושלים, נערות מתחכמות, אבות חדלי אישים ובנים סוררים ועוד

מתוך הסיפור "מפלט"

לפעמים, לפעמים, אחרי חמישה-שישה משקאות, נדמה לי שזה רעיון לא רע להרים טלפון לאחי הקטן. צריך הרבה חומר הלבנה כדי למחוק זיכרונות אפלים כמו אלה שיש לי ממסיבת יום הולדתי התשיעי, כשסטיבן, בגיל שש, רץ מאחורי ליד ברכת דגי הזהב בפארק אַמסטֶד ודחף אותי עם הפנים קדימה אל תוך המים העכורים.

טאואר. סיפור הצלחה אמריקני על כישלון (צילום: האטנים לי)

המים הגיעו לי רק עד הברכיים, כך שעשיתי ריקוד די מביך עד שנחַתּי ישר על הבטן. החברים שלי בכו מרוב צחוק. אמא שלנו השכיבה את סטיבן על ברכיה וחבטה לו בשוקיים בצד הקשה של מברשת השיער שלה עד שהן האדימו לגמרי, וזה רק אישר בעיני האורחים שלי את העובדה שסטיבן הוא קומיקאי קטן וגיבור שמוכן לסבול למען אמנותו.

או הפעם ההיא בכיתה י"א, כשקיבלתי תפקיד עם בחורה ששמה דוֹדי קלרק בהפקת בית הספר של "גריז". שיחקנו זוג כמעט בלתי נראה בתוך שלל המפזזים בתחרות הריקודים, והיו לשנינו יחד אולי ארבע שורות להגיד. דודי היתה נערה עכברית בעלת סנטר רפה ומערכת של שיניים חדות חופפות ועקומות. היא לא עניינה אותי בכלל, אבל כשסטיבן ראה אותנו יחד, הוא נתקף קדחת של קנאה.

הוא חיזר אחריה במצור של כרזות, עטים מיוחדים, מדבקות ושלל פסלוני זכוכית שנועדו ליצור קשת בענן על אדן החלון שלה. המתקפה עשתה את שלה, אך כשדודי פישקה לבסוף את פיה מוכה הגורל לקראת נשיקתו של סטיבן, כך הוא סיפר לי אחרי שנים, הוא נרתע. "איזה שיניים! זה היה כמו לנסות לנשק כריש. אין לי מושג למה חיזרתי אחריה בכלל".

אבל אני יודע למה, וגם הוא יודע: על פי תפיסתו של סטיבן, שום דבר טוב לא צריך להגיע אלי לפני שהוא מקבל עליו זכות ראשונים. או היום ההוא באביב, כשהייתי בן שש־עשרה וסטיבן בן שלוש־עשרה, והוא מצא אותי בחדר שלו, מאזין לתקליטים שלו. הרעיון שאוזנַי ייחשפו למוזיקה שהוא העריץ היה בעיניו

חילול קודש שאין לו תקנה, אז הוא אסף את כל התקליטים שהשמעתי, ובזה אחר זה ניתץ אותם על קצה השידה שלו, ואמר לי שאגיד לו בדיוק איזה עוד תקליטים אני אוהב כדי שיוכל לרסק גם אותם. או הבוקר ההוא בחורף, כשאמא שלנו נסעה ונעלתי את סטיבן מחוץ לבית כשהוא לבוש בפיג'מה שלו למשך שעה שלמה, ולעגתי לו דרך זגוגית החלון בזמן שהוא עמד על מדרגות הבית הקפואות והלם בדלת, ויילל בזעם מענג.

אני לא יכול להסביר למה עשיתי את הדברים האלה, פרט לכך שהיה בי איזה שדון חבוי שמזון האֵלים שלו היה חמת זעמו של אחי. התקפי הזעם של סטיבן הם פלא של שנאה משולהבת, והם פורנוגרפיים איכשהו, ההפך המרתק לא פחות מצפייה באנשים שעושים אהבה. עדיין צחקתי כאשר פתחתי לסטיבן את הדלת, כעבור שעה של קיפאון, והגשתי לו לאות פיוס ספל של שוקו חם וסמיך.

הוא אחז בספל באצבעות ורודות, רוקן אותו, ואז תפס פותחן קופסאות מהשיש וזרק אותו עלי, ופער חתך של חמישה סנטימטרים מתחת לשפתי התחתונה. זה הותיר חצי סהר לבן בין זיפי סנטרי - חיוך השדון העקמומי והתמידי. אבל חמישה־שישה חיזוקים, וההיסטוריה הסבוכה שלנו נפרמת מאליה לעניין אחד, פשוט ועצוב. נהיות לי דמעות בעיניים כשאני חושב על אחי, ואני מתמלא חרטה על שלושים ותשע השנים שעברו עלינו בניכור מוחלט.

בכל אופן, התחלתי להרגיש ככה ערב אחד באוקטובר, באמצע הכוסית החמישית של רום מאיירס. עמדתי על הר שקניתי לא מזמן במחוז אָרוּסטוּק במֵיין. באור הדמדומים הסמיך עליתי ברגל עד לפסגה, והאוויר כולו הדיף ריח מימי ומתוק של תורמוס, טחב ושרכים. מעלי טסו עטלפים והסתערו על יבחושים בשמים המתקדרים. גרתי כאן כבר ארבעה חודשים, אבל הדרו של המקום הותיר בי את רושמו מדי יום.

סטיבן ואני לא דיברנו מאז האביב, אבל הערב, בעוד השקיעה מעלה עשן מאחורי הניבים של הרי האפלצ'ים, הרגשתי שיש לי כל כך הרבה הוד שאני לא יודע מה לעשות בו. בקרוב יבוא החורף, ורציתי לשמוע את קולו של סטיבן. בראש ההר הצלחתי בקושי למצוא מקום עם קליטה, אז חייגתי אליו. הוא ענה.

"מדבר סטיבן לטימור", הוא אמר. הקול עצמו היה שקט ומאופק, ודרוך לקראת התקפה. שלוש מילים מפיו, וכבר נבקע סדק במצב הרוח שלי. "סטיבן. מאתיוּ", "מאתיוּ", הוא חזר אחרי, כמו שאדם עשוי לומר "סרטן" אחרי שהוא שומע את אבחנת הרופא. "אני עם מטופל עכשיו". סטיבן מתפרנס מתרפיה במוזיקה. "כן", אמרתי. "יש לי שאלה בשבילך. מה דעתך על הרים?"

השתררה שתיקה של זהירות. מעברו של סטיבן בקע צליל של מישהו מבצע אלימות בתוף מרים. "אין לי שום דבר נגדם", הוא אמר לבסוף. "למה?" "כי קניתי הר", אמרתי. "אני מתקשר אליך מהנייד מהפסגה שלו". "ברכותי", אמר סטיבן. "אז מה, קנית את פּוֹפּוֹקַטפֵּטל? או שאתה מקים רשת של 'סבן־אילבן' על המאטרהורן?"

במשך השנים עשיתי לא מעט כסף בעסקי נדל"ן, ומסיבות שאני לא לגמרי מבין, זה פוגע ברגשותיו של סטיבן. הוא לא איש כנסייה, אבל הוא עושה עניין גדול מדבקות בדת ומהקרבה ורוצה להראות לכולם איזה ערכים נפלאים יש לו. ככל הידוע לי, הערכים האלה מסתכמים פחות או יותר בלאכול אטריות ראמֶן מקופסה, למצוא זיון פעם בחמש־עשרה שנה בערך ולהזעיף פנים מול אנשים כמוני - כלומר אנשים שעשו מעצמם משהו ושלא מדיפים ריח כבד של חנויות חפצים משומשים.

אני אוהב את סטיבן כי הוא כל מה שנשאר מהמשפחה שלי. התקף לב הרג את אבא שלנו כשהייתי בן עשר וסטיבן היה בן שבע. אלכוהול חיסל את אמא שלנו לפני שהספקתי לגמור את הקולג', ובערך בתקופה ההיא התחלנו באמת להתרחק. סטיבן היה משוכנע שישיג לעצמו תהילת עולם בתור פסנתרן, וכשלא התאמן, קיטר על זה שהוא לא מתאמן.

הוא לא היה כישרון ענקי, אבל הפסנתר הציע לאחי הקטן אפשרות לצאת מעולם שהיה בעיניו מר וסבוך, עולם שחשב אותם דברים גם עליו עצמו. אני, לעומת זאת, הבנתי תמיד שהחיים הם סידור של זה־מה־יש ואין שום תעודת אחריות, ושאם אתה רוצה לעשות מעצמך משהו,

כדאי שתסתער עליהם עם אש בקרביים. התחתנתי בגיל צעיר, והתחתנתי לעתים קרובות. קניתי את הנכס הראשון שלי בגיל שמונה־עשרה. עכשיו, בגיל ארבעים ושתיים, כבר עברתי שני הליכים ידידותיים של גירושים. חייתי ועשיתי כסף בתשע ערים באמריקה. מאוחר בלילה, כשהשינה לא באה והנשימה שלי מתקצרת בדאגה שמא השאפתנות שלי גזלה ממני חלק מהגמול שהחיים נוהגים להעניק (קִרבה ארוכת ימים למישהו, צאצאים, צמחייה בוגרת), אני יוצא לסיור חוץ־גופי אל מאות הנכסים שעברו בין ידי לאורך השנים.

כשאני חושב על המספר הלא מבוטל והמספֵּק של בתים שחייתי בהם או שהרווחתי עליהם הון קטן אחרי שהייתי הראשון שזיהה את ערכם החבוי, האימה שוככת. החרדה זונחת את אחיזת חמת החלילים שלה בריאותי, ואני שוקע, שבע רצון, בשינה. סטיבן הוציא את כספי הירושה שלו על בית הספר למוזיקה שבו למד קומפוזיציה.

מה ששמעתי מהמוזיקה שכתב היה עגמומי, פס־קול שאתה עשוי לרצות לשמוע במכונית בזמן שהמנוע פועל וצינור מחובר למפלט, אבל לא משהו שאפשר לזמזם. משלא קיבל הזמנה משום תזמורת, הוא נתקף משבר יצירה והגלה את עצמו ליוג'ין, באורגון, כדי לשכלל את פרי השראתו ולהרוויח את לחמו מלימוד מאותגרים נפשית כיצד לחזור לשפיות באמצעות נגינה במפוחיות.

כשנסעתי להיפגש איתו לפני שנתיים, אחרי ועידה כלשהי בסיאטל, מצאתי אותו גר מעל חנות נרות בדירה אפלולית שהוא חלק עם כלבת קולי גוססת. הכלבה איבדה את יכולתה להשתין, כך שסטיבן נאלץ תמיד לגרור אותה למטה אל שפת המדרכה המכוסה עשבים.

שם הוא היה מעמיד את החיה האומללה ברגליים מפושקות ומרוקן את שלפוחיתה ידנית באמצעות טכניקת היימליך, שהיתה מחזה מבעית. זה דבר נורא, לראות את שאר בשרך האחרון עסוק בדבר כזה. אמרתי לסטיבן שמנקודת מבט עסקית, המעשה הנבון יהיה להרדים אותה. זה עורר ויכוח מכוער, אבל באמת, נראה לי שאדם שנצפה בקביעות לצד הכביש חולב בידיו כלבה חצי־מתה הוא לא בדיוק הטיפוס שאנשים ירוצו ללמוד אצלו איך להיות קצת פחות משוגעים.

"עוד אין להר שֵם", אמרתי לו. "אתה יודע מה, אני אקרא לו על שמך. אני אקרא לו גבעת קמ"ם". (ראשי תיבות מקובלים אצלנו במשפחה: "קירח ומשהו מסריח". שערו של סטיבן החל לנשור בתחילת שנות העשרים שלו, והיה לו אף מעוקם ומביע סלידה, כאילו הריח דרך קבע משהו מצחין.) סטיבן ציחקק ביובש. "יופי, תקרא לו ככה. אני מנתק עכשיו".

"שלחתי לך תמונות של הבקתה שלי? היא מקבלת חשמל מטחנת רוח. זה פשוט לא ייאמן. אתה חייב לבוא הנה לבקר אותי". "מה עם צ'רלסטון? איפה אמנדה?" ירקתי קליפת לימון אל תוך כף ידי והשלכתי אותה מעלה אל העטלפים כדי לראות אם מישהו מהם ינגוס בה. הם לא נגסו. "אין לי מושג". "אתה צוחק עלי. מה קרה?" קולו לבש רצינות מיומנת, קלינית, אף שהטֶבח בתוף מרים שנמשך כל העת ברקע הפחית מעט מעוצמתו.

זו לא בושה להודות שהייתי בשלב זה בתקופת מעבר. כמו אנשים רבים חכמים ומכובדים, נקלעתי שלא בטובתי למערבולת של שינויים פתאומיים בשוק הנדל"ן בצ'רלסטון. נאלצתי ללוות קצת כסף מהארוסה שלי לשעבר, אישה

עשירה שלא היה אכפת לה מכסף כל עוד לא היתה צריכה להלוות לאחרים את הכסף שלה. מתחים נוצרו והאירוסים התפוגגו.

השתמשתי בכסף הנזיל האחרון שנותר לי לקניית הגבעה הנהדרת שעל פסגתה עמדתי כעת. אלף ושש מאות דונם, בתוספת בקתה, שלמה כמעט לגמרי, הודות לשכני הנהדר ג'ורג' טאבַּרְד, שגם מכר לי את השטח. המלכוד היחיד הוא שאהיה מוכרח לגור כאן שנה, אבל בסתיו הבא אוכל לחלק את השטח, למכור חלקות, להתחמק מתשלום המסים הסחטניים שהמדינה דורשת מספקולנטים שאינם תושבים, ולשוט היישר אל השלב הבא בחיים, בעוד רוח הרווחים מנשבת במפרשי, והוצאתי מכל העסקה גם בית קיט חינם.

"לא קרה שום דבר", אמרתי. "היא היתה כבדת שמיעה והכּוּס שלה הסריח. בכל מקרה, קניתי נתח יפהפה של אמריקה הפראית בפרוטות. בוא לבקר אותי". "זאת לא תקופה כל כך טובה בשבילי", הוא אמר. "וחוץ מזה, אין לי כסף לטיסה. בכל מקרה, אני עם מטופל עכשיו, מאתיוּ. בוא נדבר על זה אחר כך". "זין על הכסף לטיסה", אמרתי לו. "אני אשלם על הטיסה. אני רוצה שתבוא לראות אותי".

מתוך "כל מה שנהרס, כל מה שנשרף", מאת ולס טאואר, מאנגלית: דנה אלעזר הלוי. זמורה ביתן