ביום שהסיפור מת

תרגיל מחשבתי מעניין עומד בבסיס רומן הפנטזיה "ביום שהמוסיקה מתה": איך היינו מתנהגים אילו היינו יודעים מראש את יום מותנו. אבל למרות שניכרים בספרו של אופיר טושה גפלה כישרונו היצירתי והלשוני, הרי בפועל מדובר כאן בסיפור מלאכותי מדי ובתרגיל שנמתח יותר מדי.

גפלה. כישרון יש למכביר, סיפור קצת פחות (צילום: אבי חי)

אמנם בזמן שגיבורי הרומן הזה פוסעים ברחוב מומצא ("פילקה פינת אפוקריל") בארץ אירופית מומצאת ("קרמנדין"), ומשלמים במטבע מומצא ("בלוקה"), הם שומעים באייפוד שלהם שירים אמיתיים מאוד של זמרים אמיתיים (ג'ון קייל, הסמית'ס, דה אפרטמנטס – גפלה מת על מוזיקה לועזית והשמות רבים) ומהרהרים בספרים אמיתיים לגמרי ("הר העצה הרעה", "הר הקסמים").

אבל כל זה לא הופך את הסיפור למשכנע יותר, כמו שאולי התכוון המחבר. להיפך: זה מחדד את המלאכותיות ואת הילדותיות המסויימת של כל העניין.

משיח אכול ספקות עם זקן ברהמסי

גפלה בהחלט מפגין פה ושם יכולת תיאורית מבריקה וציורית, למשל כשהוא מציג את הבית המיושן והמסתורי שאליו מגיעים תושבי העיירה כדי לברר בתיקם האישי כמה שנות חיים נועדו להם: "כתמי הפיח בבסיס המבנה

המעונה רק הוסיפו למעמדו המיתולוגי של הבית הכחול, שעמד על תל עקמומי משהו, כמו גאון פגום". או כשהוא מתאר איזו דמות כריזמטית הרואה בידיעת העתיד הזו קללה ויוצאת נגד אנשי העיירה: "הוא נראה כמו משיח אכול ספקות, עם הזקן הברהמסי".

אלא שגם התנסחויות צבעוניות מעין אלה נבלעות בסופו של דבר בתוך תיאורים פרטניים מדי ולא ממש חדים של הדמויות ועולמן הפנימי. כשהבדיה כל כך ידועה מראש - איך מה להאריך בעניינים אלה. וגם כשמגיעים רגעים עלילתיים מעניינים ואפילו מותחים, למשל, כשחברתה היפה של הנערה-המספרת מגלה כי מותה קרוב והיא נכנסת לטירוף (ומנסה - איך לא - לאבד במהירות את בתוליה), או כשהמספרת עצמה מוצאת בבית-העתידות בשורה יוצאת דופן לגבי גורלה - גם הם נבלעים לתוך איזה רצף פטפטני, הכולל הגיגים מסורבלים או סתם לא מקוריים, כמו "בכל יום עלינו לכבוש יעד קטן כדי לחוש בחיים עצמם", שאומר כאן מישהו ממהר המחקה קצת את השפן של "עליסה בארץ הפלאות".

מסתחרר בתוך עצמו

"ביום שהמוסיקה מתה" מאת אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר, 399 עמ'