מחקר: איזו מוזיקה מעניקה הזדמנות לאהבה?

"שוב מסננות אותך?" שאלתי.

אילן הרים את ראשו מבין זרועותיו שעל הבר, והנהן בחוסר רצון מופגן. "כן" נאנח, "ודווקא חשבתי שהלך לנו טוב בדייט. אבל מאז היא לא עונה לטלפון".

"שילמת על הארוחה?" ניסיתי לברר את מקור הבעיה.

"בטח!"

"סיפרת לה על אוסף הרובוטריקים שלך?" שאלתי בחשש.

"רק על אומגה-סופרים, ועל איך שהוא מסוגל להתפצל ולהפוך גם לטיל וגם לטנק באותו הזמן", הודה אילן. "אבל היא ממש התעניינה!".

"טוב, הוא רובוט מיוחד, כובש את כולן", נאלצתי להודות. "איזה שירים שמת ברדיו כשהחזרת אותה הביתה?"

"כרגיל. יהורם גאון, בעיקר. אולי גם קצת מוזיקה קלאסית".

"לא נכון", הזדעזעתי.

"דווקא כן", הזדקף אילן במושבו בגאווה פגועה. "ומה זה משנה בכלל? זאת סתם מוזיקה!"

"אתה לא יודע שאין דבר כזה, 'סתם מוזיקה'?" נזפתי בו. "כל פרט בסביבה משפיע על ההחלטות שלנו, ובעיקר מוזיקה. לא שמעת על המחקר שבו גרמו לנשים לתת את מספר הטלפון שלהן בזכות מוזיקה?"

"לא", נפערו עיניו של אילן לרווחה. "ספר, מהר!"

השיר הנכון למספר הנכון

זה לא היה מחקר מסובך במיוחד: לקחו 87 מתנדבות בגילאי 18 עד 20, שהתבקשו לנהל שיחה קצרה עם גבר בן עשרים על ההבדל בין סוגים שונים של ביסקוויטים. בקיצור, שיחת חולין מטופשת ומשעממת באופן כמעט בלתי נמנע.

בסוף השיחה, הציע להן הגבר להיפגש עימו למשקה במועד מאוחר יותר ולשם כך ביקש את מספר הטלפון שלהן, כשהוא משתמש באותו הניסוח ובאותה האינטונציה ושפת גוף בכל המקרים.

התגובה של הגבירות, כך מסתבר, הייתה תלויה באופן ישיר במוזיקה לה האזינו בחדר ההמתנה. מתוך הבנות ששמעו את השיר הניטראלי של וינסנט דלרם, 'זמן לתה', כמעט 28% הסכימו לתת את מספר הטלפון שלהן.

זהו מספר מכובד בפני עצמו, אך הוא מתגמד בהשוואה לתגובתן של הבנות ששמעו את הבלדה הרומנטית המרגשת, "אני אוהב אותה עד המוות" של פרנסיס קאברל. מתוכן, 52% הסכימו להעניק לבחור הזדמנות לאהבה, ולצידה גם את המספר המבוקש.

"חמישים ושניים אחוזים?" חזר אילן על המספר בעיניים פעורות, "אפילו נועם מהישרדות לא זוכה לכזאת הצלחה!"

"ממש כך" הסכמתי. "אבל אל תאשים את עצמך יותר מדי. המחקר הזה התפרסם רק בתחילת יוני, כך שלא יכולת לדעת באופן מובהק סטטיסטית, כמו שאתה אוהב".

האהבה מתחילה בידיים

"חמישים ושניים אחוזים" אמר אילן שוב, ונד בראשו. "זה באמת מדהים. יש לך עוד עצות בשבילי?"

"אני שמח ששאלת" התבשמתי בחכמתי מעולם השידוכים. "באמת יש לי עוד מחקר נחמד, שהתפרסם ממש השבוע בכתב העת Science. לפי מה שכתוב שם, לא רק המוזיקה משפיעה עלינו בלי שנשים לב, אלא גם התחושות שמגיעות מהידיים".

"אתה מתכוון שאני צריך להחזיק לה את היד?" שאל אילן.

"ממש לא" נזפתי בו. "אני מתכוון לתחושות שמגיעות מחפצים. החוקרים נתנו למשתתפים בניסוי לשפוט קורות חיים של אנשים אחרים ולהחליט עד כמה הם רציניים ומהימנים. הדפים של קורות החיים הוצמדו ללוחות קלים או כבדים, באופן אקראי.

המשתתפים שבדקו את קורות החיים שעל הלוחות הכבדים, נתנו לקורות החיים ציונים גבוהים יותר מבחינת המהימנות והרצינות, וגם חשבו שהם ביצעו את משימת הדירוג באופן מדויק יותר.

בניסוי אחר, ביקשו ממתנדבים לחבר פאזל שהיה עשוי מחתיכות משויפות למשעי, או מחוספסות. בתום המשימה, כולם שמעו סיפור על אינטראקציה בין שני אנשים. אלו מהם שקיבלו את הפאזלים המחוספסים, נטו לתאר את היחסים שבסיפור כקיצוניים יותר ופחות מתואמים.

במבחן אחר, הנבדקים התבקשו לגעת בשמיכה רכה או בבלוק עץ קשה, ולאחר מכן שמעו סיפור על שיחה בין עובד ומעביד. אלו מהם שנגעו בבלוק העץ הקשה, נטו לשפוט את המעביד כחמור יותר ובלתי-מתפשר.

כיסאות קשים לאנשים קשוחים

אחרון חביב: מסתבר שלא רק התחושות שמגיעות מהידיים משפיעות עלינו. כאשר משתתפים שישבו בכיסאות רכים או קשים התמקחו ביניהם על המחיר של מכונית, הנבדקים שישבו בכיסאות הקשים היו פחות גמישים בדרישותיהם, ונטו לנוד פחות בין הצעות שונות. הם גם סברו שיריביהם במיקוח היו יותר יציבים ופחות רגשיים"

"אז גם תחושת המגע משפיעה על ההחלטות שאנחנו מקבלים" אמר אילן בהרהור. "אבל אף פעם לא חשבתי שההשפעה של זה כל כך חזקה".

"יש בזה היגיון" אמרתי, "אחרי הכול, חוש המגע הוא אולי הראשון שמתפתח אצל העובר ברחם. יש לנו הרבה ניסיון איתו".

"אני מתחיל לתהות כמה החלטות אנחנו מקבלים בלי שאנחנו מבינים לגמרי מדוע" אמר, "אבל זה באמת מעניין. אני כבר מתחיל לחשוב איך אפשר לנצל את זה לטובת דייטים בלתי נשכחים".

רועי צזנה הוא דוקטורנט לננו-טכנולוגיה בטכניון, כותב ומרצה בנושאי מדע, חברה, הסטוריה ועתידנות ובעל בלוג .