זכויות יצרים

הוא נולד בבוסטון ב-1809 לזוג הורים שמתו עליו כשהיה צעיר. את קובץ שיריו הראשון פרסם כשהיה בן שמונה עשרה. הוא נישא לבת דודתו כשהיתה בת ארבע עשרה, וכשמתה ממחלה שקע בשתיה וברדיפה אחרי נשים.

רק כשחידש את קשריו עם אהובת נעוריו, שרה רויסטר, ונישא לה, מצא סוף סוף שלוות נפש אבל אז נמצא ברחוב, קודח מחום ומחוסר הכרה. אחרי שעה קלה מת אדגר אלן פו, וחושך ירד על אחד מבעלי דמיון העיוועים הגדולים שידעה הספרות.

פו. מת אחרי שמצא שלוות נפש (צילומים: Gettyimages)

היחסים של הקורא העברי עם סיפוריו של פו התחילו במהוסס דווקא עם הפואמות הגדולות "העורב" ו"אנבל לי". ואז, לפני עשור, הופיעה הסדרה המיניאטורית "קלאסיכיס" - פרויקט משותף של הוצאת "עם עובד" ו"אמנות לעם" ובה ראו לאור סיפורי האימה והמסתורין של פו בתרגום ראוי ובמחיר צנוע. בצירוף אחרית דבר היתה זו כמוסה מענגות בהחלט.

ב-2007 יצא שוב קובץ צנום בסדרת המשך של הוצאת עם עובד, הפעם של סיפורי הבלש בתרגום משביע רצון ולהם צורפה אחרית דבר מקיפה, מעמיקה ומבריקה של שמעון אדף. והנה הופיעו לאחרונה שני קבצי סיפורים חדשים: "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים" (הוצאת פרדס, תרגם והקדים עודד וולקשטיין) ו"המכתב הגנוב ואחרים" (הספרייה החדשה, בתרגומה של אלנוער ברגר). בראשון מכונסים רק ספורי האימה והזוועה ובשני נוספים אליהם סיפורי הבלש.

סופר של שתי האונות

דומה ששני חלקים מנוגדים של אותו המוח כתבו את שניהם; סיפורי האונה הרציונלית של פו מציגים לעולם את דופאן, הבלש הספרותי הראשון ואת עמיתו המספר שיכולים לאכזב את מי שקורא את סיפורי האונה הברברית כדוגמת "החתול השחור", שבהם הזיקה החריפה למדע המדויק שמקיימים הבלש ועוזרו, הסתמכותם הקיצונית על התבונה או על אחת ממחלקותיה האפורות במיוחד, מומרים בחיבה יתרה לזוועה, להלם, לבלתי ניתן לעיכול ולמה שמצוי מחוץ לגבולות הקיום של ההבנה.

הבית של פו בבוסטון 

גם "תעלומת מרי רוז'ה" ו"הדיוקן האובלי" השייך לסיפורי המסתורין נכתבו כמדומה בידי שני סופרים שהתנסותם ביקום שונה; בראשון מצליח הבלש לפתור את תעלומת הירצחה של עלמה צעירה מבלי שיעזוב את כורסתו, כשהוא נדרש רק לדוחות של כל העדויות שגבתה המשטרה ופרסומים על הפרשה בעיתונים השונים.

בסיפור השני קורא לוחם צעיר ופצוע, המוצא מנוחה בטירה נטושה, סיפור על אמן המצייר את דיוקן אשתו האהובה. בעוד הדיוקן מתקדם ומגיע לכלל שלמות והשלמה, אוזלים חייה של המודל עד למותה. הסופר שכתב את הסיפור הראשון הוא יהיר, מתנשא ואינו מסתיר את תיעובו העמוק כלפי בני האדם הצפויים והפגומים, והוא משרטט אותם בארסיות תהומית. 

הסופר שכתב את הסיפור השני מפוחד, קודר אבל צנוע, נתון כל כולו לרפלקסיה על טיבה הטורפני והברברי של האמנות שהצורה מרסנת אותה אך בדוחק. פו של "הדיוקן האובלי" מפנה עורף לדופאן וליוצרו ולעולמם הסובלימטיבי והעשוי, ואילו פו של "הרציחות ברחוב מורג" מצהיר בנימה מקניטה, "לא מוגזם לומר שאיש מאיתנו איננו מאמין בהתרחשויות על-טבעיות".

הוציא דיבתו של האורנג-אוטן

שמעון אדף כותב: "אולם בשעה שיצירות האימה של פו מסתכמות בהשלכותיה של ההשתברות, הסיפורים הבלשיים שלו מעתיקים אותה אל מישורי הפסיכולוגיה והחברה, ושם הם דנים בדרכים המזומנות לאדם לשוב ולנטות את המעטה מעל למצולה, כאילו לא התרחש השיבור".

אולי זו הסיבה שסיפור כמו "המכתב הגנוב" נענה ביתר קלות להרמנויטיקה הפסיכואנליטית מ"החתול השחור" לדוגמא, או שסיפורי הבלש שופעים סטריאוטיפים מביכים לעיתים, טענות מגוחכות ורצוף ציטוטים משובשים, אי דיוקים וטעויות היסטוריות ומדעיות (האורנג-אוטן, למשל, דמות חשובה באחד מן הסיפורים, הוא קוף טוב מזג שפו אשר הוציא את דיבתו רעה תיארו כמניאק צמא דם) בשעה שסיפורי המסתורין נהנים מהמרחב האידיוסינקרטי של העל-טבעי.

ואם זאת, מחלחלת גם אל סיפורי הבלש ואף ביתר שאת אל הסיפור הידוע "איש ההמון" חיבתו של פו אל הלילה והבנתו העמוקה את מרתפי הנפש הטחובים, והוא מעלה מתוכם את חזון התעתועים העומד ביסוד הסיפורים.

לא הדם ולא המוות כי אם העיוות הוא שעובר כחוט השני לאורך הספר: "שיגעון היה לידידי", אומר לנו המספר על דופאן, "מאוהב היה באלת הלילה כשלעצמה; במוזרות הזאת שלו, כמו בכל האחרות, נשביתי גם אני, והתמסרתי עד כלות לשגיונותיו הפרועים".

וכך, למרות הרצאותיו האקלקטיות, הפסבדו-מדעיות הארכניות והמעט משעממות של דופאן, יושבים הוא והמספר בבית מגורים "אכול שנים", בית מט לנפול בגדה השמאלית שננטש בשל אמונות תפלות המרמזות על אפשרות של רדיפה ורוחות רפאים, וילונות מכסים על החלונות בל תתגנב פנימה ולו קרן אחת של שמש ונרות המדיפים ניחוחות עזים, דולקים.

בתוך התפאורה הגותית הזו, ולעיתים גם תוך כדי טיולים ליליים ברחובות ארוכים ומלוכלכים בקרבת הפלה רויאל, מתמודד דופאן עם התעלומות המונחות לפתחו: אם ובתה שנרצחו באכזריות, גופה שנמשתה מתוך הנהר ומכתב שנגנב מחדרי בית המלוכה לצורכי סחיטה ועצם אחזקתו נותנת בידי הגנב כוח פוליטי רב.

מועקת הסיוט שלא מתפוגגת

הפתרונות מאכזבים יש להודות, הם ניתנים מאוחר מדי לקורא מותש ואדיש, או שהם בלתי אורגניים בשל היותם

הגיוניים מידי ומגוחכים. אבל מועקת הסיוט שערכה רב על כך בסיפורי המסתורין שורה גם בביתם המשותף של המספר והבלש.

הבית, כמו גופם הפיזי, נזנח ובשל כך התשלום על החשיבות המופרזת שמיחסים שני הידידים לקומתו העליונה, כלומר ל"חריפות השכל", נגבה תוך כדי ההתרחשות, עד שהקורא מדמה לשמוע קורות נשברות וטיח נושר.

חיי היומיום ועיסוקים פרוזאים נזנחים במודע, בשל היותם תפלים ובלתי מספקים ושני האדונים, מבודדים מן העולם, חסרי מיניות, חסרי גוף כמעט, מחפשים את הפתרון לחידות המוות המונחות לפניהם כאילו הן אלו שמעניקות להם את נשמתם. כך זה אצל פו: גם כשהוא מתכוון להעריץ את כוחו של ההגיון גוברת עליו האובססיה עם הגיונה המשובש והליבידו האדיר המקיים אותה.