כאן קודקוד. על מוריניו בריאל מדריד

"הדבר החשוב ביותר הוא המועדון. לא השחקנים ולא המאמן". תאמינו או לא, האמירה הזאת יצאה מפיו של ז'וזה מוריניו כשהוצג בסוף יוני כמאמן החדש של ריאל מדריד, שבעה ימים אחרי שהביא את אינטר לזכייה בגביע האלופות של אירופה — שני אירועים שהתרחשו בדיוק באותו מקום. איצטדיון סנטיאגו ברנבאו, הבית של המועדון הכי גדול ועשיר ומגלומני בתבל.

מוריניו יודע לאן הגיע. ברור לו שלמרות הרזומה המרשים שלו, ריאל מדריד היא אופרה אחרת לגמרי ממה שהכיר בבנפיקה, פורטו, צ'לסי ואינטר. כאן, באצטדיון שבו שיחקו אלפרדו די סטפאנו, פרנץ פושקאש, זינדין זידאן, רונאלדו וראול - שלא לדבר על הבית של הקבוצה שזכתה ב־31 אליפויות ספרד, ובשיא יבשתי של תשעה גביעי אירופה לאלופות - מוריניו יודע שהוא חייב קצת צניעות. לפחות בהתחלה. זה לא המקום שבו יתייצב בפני התקשורת ויצהיר "אני אלוף אירופה ואני חושב שאני המיוחד", כמו ביום שהוצג כמאמן החדש של צ'לסי לפני שש שנים.

מוריניו ידע שיהיה המאמן הבא של ריאל כבר בחודש מרץ. למרות שלחם אז עם אינטר בשלוש חזיתות - ליגה, גביע וליגת האלופות - הוא כבר היה נחוש בדעתו שלא להמשיך בכדורגל האיטלקי. הוא תיעב כל רגע שלו באיטליה, שנא את העיתונאים שירדו לחייו, וספר את הימים והדקות עד שהעונה תסתיים.

סבל, אבל המשיך לדחוף את אינטר לעוד ניצחון ולעוד תואר. ובינתיים פעל מאחורי הקלעים הסוכן שלו, ז'ורז'ה מנדס, כדי להכין את הפרק הבא במיתולוגיה המתהווה של האישיות הכי מעניינת בכדורגל העולמי. והפרק הזה אולי לא יהיה נורא ארוך, ואולי לא נראה בו כדורגל משובח, אבל הוא יזכה ליופי של רייטינג.

פרס, כן ולא

החיבור בין מוריניו למדריד מעורר תמיהה מצד אחד, ומצד שני הוא מובן כחום באוגוסט. לחתן כאמור זה היה ברור עוד לפני סיום העונה, למרות שהתרוצצו שמועות על כך שהוא עומד לחזור לאנגליה ולחתום בליברפול. כך או כך, כשהאפשרות הספרדית הפכה לרלוונטית - בעיקר אחרי שריאל הודחה שוב בשמינית גמר ליגת האלופות - לא היה ספק לאן מועדות פניו של המיוחד.

לז'ורז'ה מנדס יש כמובן חלק חשוב בשידוך הזה. שנה קודם לכן הוא העביר לריאל קליינט אחר שלו, כריסטיאנו רונאלדו, בעסקה היקרה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל (92 מיליון יורו); גזירת קופון גם על המאמן נראתה כמו הצעד המתבקש הבא. אבל האיש שבסופו של דבר החליט על החתונה הוא נשיא ריאל, פלורנטינו פרס.

אבי שיטת הגלאקטיקוס. פלורנטינו פרס (צילום: AP) 

שלוש וחצי שנים הוא היה מחוץ לעניינים, ואז חזר. על רקע הרמאויות והשחיתויות של הנשיא רמון קלדרון, שהביא שתי אליפויות אבל הכתים את תדמיתו הצחה של המועדון הלבן, הוא פשוט היה חייב. וחיכה לו אתגר כפול, כי החזרה של פרס לתפקיד בקיץ שעבר התרחשה מעט אחרי שהנמסיס הגדולה ברצלונה זכתה בכל התארים האפשריים: גביע, אליפות וגביע אירופה לאלופות.

כדי שלריאל יהיה בכלל סיכוי מול בארסה החדשה והמפחידה של פפ גווארדיולה ולאו מסי, לפרס היה ברור שהוא חייב להציב סופר־קבוצה. ומבחינתו, הדרך היחידה לעשות את זה היתה לצאת לשופינג מעבר לים. ככה הוציאה ריאל בקיץ שעבר רבע מיליארד יורו - מעל ומעבר להשקעה של קבוצה כלשהי בעונה אחת - על שחקני רכש שבראשם רונאלדו (נגיד את זה שוב, כי זה מדהים כל פעם מחדש: 92 מיליון יורו), קאקה (64 מיליון) וקארים בנזמה (30 מיליון).

92 מיליון יורו. תג המחיר של כריסטיאנו רונאלדו (צילום: AFP)

את בחירת המאמן השאיר פרס למנהל המקצועי שלו, כוכב העבר הארגנטיני חורחה ולדאנו, שמצידו הפתיע כשהמליץ דווקא על המאמן הצ'יליאני מנואל פלגריני. לא שפלגריני לא נחשב למאמן טוב; להפך, בשנים הקודמות הוא עשה נפלאות בוויאריאל הצנועה. עם תקציב לא גדול במיוחד וסגל לא גדול בכלל הוא הצליח להפוך את "הצוללת הצהובה" לקבוצת צמרת לגיטימית, ולקח אותה עד חצי גמר ליגת האלופות ב־2006.

בקיצור, אף אחד לא הטיל דופי ביכולות המקצועיות. מה שכן, אמרו שהוא עדין מדי. הימרו שיהיה לו קשה להשתלט על חדר ההלבשה המתפקע מרוב אגו של ריאל. פלגריני התייצב לתפקיד בכל מקרה, ובסופו של דבר זה באמת לא נגמר בטוב, אבל לא בגלל האופי של המאמן: בגלל תפיסת העולם של הנשיא.

פלגריני ופלורנטינו פרס. השידוך לא צלח (צילום: AFP)

פרס הוא אמנם אוהד שרוף של ריאל מדריד, ואבא שלו הביא אותו לראשונה למשחק של הקבוצה כשהיה בן ארבע, אבל הוא עצמו מודה שאינו מומחה גדול בכדורגל. בכסף דווקא כן: הוא עומד בראש אחת מחברות הבנייה הגדולות בספרד, וההון האישי שלו מוערך בכמה מאות מיליוני יורו. לכן כשהגה את שיטת הגלקטיקוס הוא בוודאי חשב על הצלחה ספורטיבית, אבל לא פחות מזה על הצלחה שיווקית וכלכלית. בראש של פרס היתה משוואה פשוטה: ככל שיהיו בקבוצה יותר

כוכבי־על, ככה היא תתעשר יותר.

הכסף יבוא משיווק אגרסיבי של מרצ'נדייז, בעיקר חולצות, ומהתעריפים הגבוהים שתקבל על מכירת זכויות השידור של משחקי הליגה, וממשחקי הראווה במזרח הרחוק ובארצות הברית. הבעיה היתה שהשיקולים הכלכליים גברו על הספורטיביים, ולפחות בקדנציה הראשונה של פרס היו המאמנים רק בובות. הם התחלפו בזה אחר זה, ולא היתה להם שום השפעה על קביעת הסגל ולפעמים אפילו על ההרכב.

האיש שמכר חולצות. דייוד בקהאם (צילום: AFP)

כשפרס חזר לקדנציה שנייה, הוא כבר היה למוד ניסיון והחליט שיתערב כמה שפחות במהלכים המקצועיים. לכן הוא איפשר לוולדאנו לבחור את המאמן, ובהמשך נמנע מלהעביר ביקורת גלויה על פלגריני, ההרכבים שהציב או שיטת המשחק שלו. אבל כפי שרמזתי קודם, זה לא ממש עבד. כשפלגריני קיבל את הודעת הפיטורים, יום אחרי סיום העונה בספרד, הוא לא נשאר חייב.

"כשהגעתי לקבוצה רציתי שיישארו שני ההולנדים, ווסלי סניידר ואריין רובן", הוא אמר. "מבחינתי הם היו שחקנים חשובים. אבל נאמר לי שאין ברירה, חייבים למכור אותם בגלל כל השחקנים החדשים שכבר הוחתמו לפני שהגעתי. אף אחד כמובן לא דיבר איתי על בניית הקבוצה". ה"כמובן" במקור, כמובן.

אחי, איפה אתה? ווסלי סניידר בריאל מדריד (צילום: AFP)

טוב נו, תשחקו הגנה

לפחות בחירה אחת של פרס הוכחה כנכונה. כריסטיאנו רונאלדו, שעונת הבכורה שלו היתה נהדרת: 26 שערים ב־29 משחקי ליגה, ו־33 שערים ב־35 משחקים בכל המסגרות. בהתחשב בעובדה שזאת היתה עונה ראשונה בקבוצה חדשה ובליגה חדשה, כשעל הגב הוא סחב תג מחיר מטורף, מדובר בהצלחה כבירה. יתר שחקני הרכש, לעומת זאת, הם כבר סיפור אחר.

קאקה הגיע ממילאן עם הרבה רעש וצלצולים, ועבר את העונה הגרועה ביותר בקריירה שלו. אפילו במשחק אחד הוא לא הזכיר את מי שנבחר לפני שנתיים וחצי לשחקן השנה באירופה, והיה אמור לרשת את מקומו של זידאן. הוא כבש רק שמונה שערים בליגה, בישל רק חמישה, ובסך הכל היה אכזבה.

קאקה. כישלון מהדהד בברנבאו (צילום: רויטרס)

ואם קאקה ביאס, מה אפשר להגיד על קארים בנזמה? החלוץ הצרפתי נראה כמו עב"מ לאורך כל העונה. הוא לא התחבר לקבוצה, לא מקצועית ולא חברתית. אחרי שנה שלמה בספרד הוא עדיין לא יודע להגיד "בואנוס דיאס". וזה שחקן שעלה 30 מיליון יורו. שחקן שבשבילו ויתרה ריאל על אריין רובן, מי שהוביל את באיירן מינכן לגמר הצ'מפיונס ליג.

אריגו סאקי, לשעבר המאמן המהולל של מילאן ונבחרת איטליה, מונה לפני כמה שנים למנהל המקצועי של ריאל מדריד. הסיפור שהוא הכי אוהב מהימים ההם הוא על הפעם שביקש מהנשיא לגלות לו מהו ההרכב האידיאלי מבחינתו: "פלורנטינו הציב את דייויד בקהאם כמגן ימני ואת זינדין זידאן כבלם, כי היו לו יותר מדי חלוצים שהוא רצה לראות בהרכב". זמן קצר אחר כך הוא התפטר, וטען שהוא לא מעוניין לגנוב מהמועדון. "הם שילמו לי מצוין על תפקיד שלא היה לי מה לעשות בו", הוא הסביר. "המצב היה כזה שאם שחקן היה מגיע שיכור לאימון, זאת היתה אשמת המאמן. אם המטוס היה מבצע נחיתת אונס בקולומביה, זאת היתה אשמת המאמן".

סאקי (משמאל). לא רצה להיות גנב (צילום: AP)

סטיב מקמנמן, הקשר האנגלי ששיחק בריאל בקדנציה הראשונה של פרס, חשף בספרו האוטוביוגרפי שוויסנטה דל בוסקה - כיום מאמן נבחרת ספרד ואז מאמן ריאל - הודה בפניו כי יש כמה שחקנים שאין לו ברירה אלא להציב אותם בהרכב, תמיד ובכל מחיר. במילים אחרות, מאמן ריאל מדריד בעידן פרס הראשון ובתחילת השני לא היה כנראה ג'וב מהחלומות.

ואכן, בשבע העונות האחרונות התחלפו בריאל לא פחות מ־11 מאמנים, ולכולם היתה בעיה עיקרית אחת: השחקנים תמיד היו חשובים יותר מהמאמן. היה להם קו ישיר לאוזן של הנשיא, וההיררכיה היתה פגומה מהיסוד. בסופו של דבר גם פרס הבין שהגיע הזמן להשתנות, ועשה מעשה. הוא הלך על ז'וזה מוריניו במהלך שמשמעו הוא כי מעכשיו יש רק בוס אחד בריאל מדריד: המאמן.

בניגוד לנשיא, הבוס החדש לא באמת מתכוון להתנהל אחרת מבעבר. "אני ז'וזה מוריניו ואני לא אשתנה", הוא אמר כשהוצג באותה מסיבת העיתונאים הראשונה. "אני מגיע לקבוצה עם כל היתרונות שלי וגם עם כל החסרונות". והסאבטקסט: מוריניו יהיה הבוס הכל־יכול בריאל, בדיוק כפי שהיה בצ'לסי ובאינטר, ואף אחד לא יעז להתערב לו בעבודה. וזה בדיוק הרגע לחזור לתמיהה שהזכרתי בהתחלה: איך מתחבר מוריניו, גאון הכדורגל ההגנתי, לקבוצה מהקליבר של ריאל מדריד?

גם כדורגל הגנתי יתקבל בברכה. מוריניו (צילום: AFP)

בשבועות שקדמו למינוי, רבים מאוהדי ריאל ומאנשי התקשורת המקורבים לקבוצה חשבו בערך אותו דבר: אין ספק שמוריניו הוא המאמן המצליח ביותר בכדורגל העולמי בעשור האחרון. אבל הקבוצות שאימן, איך לומר, לא מציתות את הדמיון. אינטר שלו זכתה בגביע האלופות אחרי שהתבנקרה בלי שמץ של בושה בגומלין של חצי הגמר מול ברצלונה בקאמפ נואו, ואחרי תצוגת תכלית הגנתית בגמר מול באיירן מינכן ושתי מתפרצות קטלניות של דייגו מיליטו.

האמת היא שמוריניו כבר נפסל בעבר כמועמד לאמן את ריאל בדיוק מהסיבה הזאת, ולכן מיהר להבהיר באחד הראיונות הראשונים ש"ריאל שלי תמיד תשחק כדורגל חיובי, תתקוף ותהיה ווינרית. אבל הדבר החשוב ביותר הוא הניצחון. אם נוביל 1:3 ונישאר בעשרה שחקנים, אז כן, השחקנים שלי ילכו אחורה ויתגוננו. ככה זה עובד".

ריאל רואה בסגנון המשחק שלה ערך חשוב לא פחות מהניצחונות. כקבוצה גדולה היא אמורה לשחק כדורגל התקפי ואטרקטיבי. על פי קו המחשבה הזה, השיטה של בונקר ומתפרצות מתאימה לקבוצות קטנות ממנה. זה לא מאוד יחמיא לה לשחק בשיטה הגנתית, גם אם היא מביאה תוצאות. אלא שמול האתגר הנוכחי, אין כרגע פיתרונות יותר טובים: בארסה לא רק זכתה בשתי האליפויות האחרונות בספרד, אלא גם ניצחה את ריאל בארבעת המפגשים האחרונים, כולל פעמיים בברנבאו. זאת השפלה שבמדריד מתקשים לבלוע.

האם הוא מפחד ממוריניו? גווארדיולה (צילום: AP)

 אז מעבר לכך שמוריניו ממשיך לטעון בתוקף שהוא לא מתבנקר, בריאל כבר לא ממש מתעקשים על העניין הזה. מבחינתם מה שחשוב כרגע זה למנוע מברצלונה אליפות שלישית ברציפות ויצירת הגמוניה. מוריניו, הם משוכנעים, הוא היחיד שיכול לעשות את זה - ולעזאזל הסגנון והדרך.

שנזכה בשנה הבאה

ז'ואן לפורטה, הנשיא היוצא של ברצלונה, אומר ש"המינוי של מוריניו מראה על הייאוש של ריאל ועל האובססיה שיש להם בקשר לברצלונה. הם רואים שבארסה זוכה בכל התארים, והם לא זוכים בכלום. כל ההתנהגות שלהם קשורה למה שעושה בארסה". ויש בזה לא מעט אמת: אם ריאל החליטה שהסטייל כבר לא חשוב לה והעיקר הוא התוצאה, אז משהו מאוד משמעותי קרה כאן. המילים ייאוש ואובססיה בהחלט במקומן.

בינתיים בקטאלוניה, אוהדי בארסה לא ממש רגועים. אם יש אדם שהם מתעבים, זה לא אחר מהפורטוגלי המגלומן. עד היום, למרות שביסס את מעמדו כאחד מגדולי המאמנים בכל הזמנים, הם ממשיכים לכנות אותו "אל טרדוקטור". המתורגמן. לא שהם ממציאים משהו: כל ילד בפורטוגל יודע לדקלם שמוריניו התחיל את הקריירה כמתורגמן של המאמן האנגלי המנוח בובי רובסון, כשזה עבד בספורטינג ליסבון ובפורטו באמצע שנות ה־90.

מוריניו עם ואן חאל, האיש שנתן לו את ההזדמנות הראשונה (צילום: AFP) 

רובסון הביא אותו לברצלונה ב־1997 עדיין על תקן של מתורגמן, אבל כשלואיס ואן חאל החליף את רובסון כמאמן בארסה, הוא הפך את מוריניו לעוזר המאמן וגם נתן לו להדריך את הקבוצה מהקווים בכמה משחקים זוטרים. בהמשך יצא למוריניו להיפגש עם ברצלונה כמאמן צ'לסי, וכמעט אף פעם זה לא עבר בשקט. פעם אחת הוא כינה את לאו מסי "שחקן תיאטרון", ובפעם אחרת טען שהמאמן פרנק רייקארד ניסה להשפיע על השופט.

השחצנות של מוריניו, העובדה שניצח את בארסה יותר מדי פעמים, וגם זה שהוא מכיר את המועדון לפני ולפנים - כל אלה פשוט מטריפים את הקטאלונים. ברור שזאת לא רק שנאה לשמה, אלא גם הרבה מאוד פחד: אם יש מאמן שמאיים על הברצלונאים, זה האיש. ואם יש דבר שמחדיר תקווה של ממש בקרב אוהדי ריאל, זה בדיוק הפחד הזה.

מי שבטוח ימצאו את מקומם בקבוצה הם שלושת עוזריו הצמודים של מוריניו בשמונה השנים האחרונות: מאמן הכושר רוי פריאס, הסקאוט אנדרה וילאס בואס ומאמן השוערים סילביניו לואורו. מוריניו מינה גם עוזר מקומי, אייטור קראנקה, ששיחק בריאל חמש שנים בעבר ואימן עד עכשיו את נבחרת הנערים של ספרד.

אוהדי ריאל מדריד. מוריניו יביא להם אליפות? (צילום: גטי אימג'ס)

בינתיים, למרות המונדיאל והחופשה של שחקני ריאל שאינם בדרום אפריקה, מוריניו כבר עובד. מיד אחרי המינוי הוא בילה יותר מעשר שעות ביום באיצטדיון, במשרדי ההנהלה ובמתקן האימונים בוואלדבבאס. כשהגיע לראשונה למתקן האימונים ערכו לו סיור מאורגן, ובין היתר הציגו בפניו את יציע הכבוד. "אין ספק שהמתחם מרשים ביותר", הוא אמר. "קירות עץ, מושבים נהדרים. ביקשתי שהמקום הזה יהיה מעכשיו יציע השחקנים. הם האח"מים האמיתיים. הם אלה שצריכים להרגיש בבית".

מוריניו הוא פרפקציוניסט שלא מותיר דבר ליד המקרה. הוא כבר נפגש עם הנשיא פרס וחברי ההנהלה כדי לדבר על שחקני הרכש שהוא רוצה בקבוצה, דרש לשנות את עיצוב חדר ההלבשה, ונפגש עם אנשי השיווק כדי לתכנן מחדש את מסע המשחקים בארצות הברית באוגוסט. הוא נפגש גם עם ראשי ומאמני מחלקות הנוער, ואפילו בדק את המערך הרפואי במועדון.

באופן כללי הוא הוסיף שלא יידרש לו הרבה זמן לבנות "קבוצה מגובשת שיכולה להגשים את המטרות שלה". לדבריו, "השנה השנייה היא שנת המפתח. זה הזמן שבו אתה מוצא את האיזון הנכון". גם אם הוא צודק, אוהדי ריאל יסתפקו בלהגיע לאליפות כבר בעונה הראשונה. ומה אתם יודעים, זה בדיוק מה שקרה לשלוש הקבוצות הקודמות שלו.

דיל הכל כולי

מוריניו חתום לארבע שנים, אבל קשה להאמין שאפילו הוא יצליח לשרוד בבית המשוגעים הזה את כל התקופה. מה שכן, אם ימשיך לזכות בתארים, אף אחד לא

יבוא בטענות. ויש על מה לבנות: מאז שהגיע לפורטו ב־2002 הוא זכה בשש אליפויות (שתיים בפורטוגל, שתיים באנגליה ושתיים באיטליה), שלושה גביעים אירופיים (גביע אופ"א וליגת האלופות עם פורטו, ליגת האלופות עם אינטר), שלושה גביעים (אחד בכל מדינה) וחמישה תארים שוליים נוספים. אחסוך לכם את החישוב: 17 תארים בשמונה עונות. לא יתואר.

"אני מתכוון לתת לריאל מדריד מה שנתתי לכל הקבוצות שלי בעבר: את כל כולי", הבטיח מוריניו. "אני חי בתוך המועדון, והחיים שלי מחוץ לעבודה מאוד מוגבלים. החיים שלי הם המשפחה שלי והמועדון שלי. לא יהיה לי זמן לבלות במדריד, לשחק טניס או גולף. אני מבטיח להקדיש את עצמי לריאל מדריד באופן מוחלט".

בקרוב מאוד נתחיל לקבל מושג איך תיראה ריאל מדריד החדשה, ריאל של מוריניו. שחקני רכש חדשים יגיעו, שחקנים אחרים יעזבו. מה שלא יהיה, צפויה עונה מרתקת בריאל מדריד, ולכולם ברור מי יהיה הכוכב הכי גדול. מי הגלקטיקו האמיתי.