המאמן התחרה במקום שניאור: "גיבור, איש ברזל"

בסוף החודש שעבר, בעיצומה של השִבְעה על שניאור חשין, היכתה באריאל הלר ההכרה. זה שנה שהוא מאמן אישית את חשין לקראת תחרות "איש הברזל" הקשה באוסטריה, ועכשיו, אחרי חודשים מפרכים של הכנה מאומצת, הכל ירד לטימיון. שניאור נהרג בתאונת "פגע וברח" ולא יהיה שם, וגם לא עמית לוי, בן זוגו לאימונים, שיושב כאן בדירה של האלמנה דנית, ממרר בבכי ומבין שהחלום אבד. אבד כמו החבר הטוב שאינו עוד.

ואז הוא החליט, אריאל. על מותו של חשין הוא שמע בעודו משתתף בתחרות לזכר עזרא אטרקצ'י, שנהרג באותה הצורה כשהתאמן לאותה התחרות בשנת 2007. "עודדתי את עמית, והחלטתי, כשדנית לצדנו - אנחנו יוצאים לעשות את זה יחד!". סוף המסלול, בשביל שניאור, אם תרצו. "זה מה שהוא היה מבקש אם הוא היה יכול".

לוי עם המדליה שלו - ושל הלר, שתועבר לאלמנת חשין (צילום: יעל בר פסח)

כשמבינים מהי תחרות ה"איירונמן" שבה חשין כבר לא יזכה להשתתף, נחשף אולי טפח נוסף מהאופי השובב והפרוע ומהדימיון חסר הגבולות שבו ניחן בנו של שופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין. 3.8 קילומטרים של שחייה, 180 קילומטר רכיבה, ועוד 42  של ריצה, ואת כל אלה צריך לגמוע בתוך פחות מ-17 שעות.

20 שעות בשבוע. זה הזמן שהקדיש שניאור במשך שנה של אימונים כדי להגיע כשיר לתחרות, כשלצדו עמית. 25 שנה הם

היו חברים, מאז התגייסו יחד לשייטת 13, והפעם עמדו לצאת למשימה מאתגרת במיוחד. אבל החלום המשותף נגדע לפני כשלושה שבועות, כשטל מור - לפי האישום, מסומם ושיכור - פגע בחשין עם רכבו בשעת בוקר מוקדמת, והמשיך לביתו באין מפריע.

עמית היה לצדו של שניאור גם שם, רוכב מעט לפניו. הוא גם היה הראשון לראות אותו לאחר הפגיעה, ואז החליט שבכבישי ישראל לא ירכוב עוד. גם בתחרות, הבין, אין לו כבר מה לחפש. "הוא היה חבר שנים, והבן זוג הקבוע שלי לאימונים, את כל הספורט עשינו יחד, היינו מבלים יחד", מספר לוי. "מיד אחרי התאונה התמלאתי עצב נורא גדול, שנמשך גם עכשיו, ובתחרות כזאת צריך להיות מלאי חיים ומרץ. טרגדיה נוראית כזו מוציאה את האוויר מהמפרשים, ולכן חשבתי אחרי התאונה שלא לצאת".

"גיבור, איש ברזל", כתב האלמנה

אבל אז באה כאמור טפיחת העידוד מהלר. "מה ששכנע אותי", נזכר עמית, "זה הרצון להשלים את מה שהתחלנו, לעשות את מה שתכננו יחד, לא לעצור. גם דנית, אשתו של שניאור, תמכה והסבירה שזה מה שהוא היה עושה. היא אמרה שאם הוא היה רק נפצע, והיה מסוגל לדבר, הוא היה דוחף אותי לצאת".

טקס הזיכרון לשניאור. סרטים שחורים וצמידים (צילום: יעל בר פסח)

והשניים אכן יצאו לדרך, ושבו מהתחרות ביום ראשון האחרון. שניאור לא היה איתם שם עם האופניים והחליפה, אבל רוחו ליוותה אותם כל העת. יום לפני התחרות קיימו עשרות המשתתפים הישראלים בתחרות אירוע זיכרון מאולתר לרוכב המנוח. רבים מהם הכירו את האיש שכל-כך אהב את החיים, וכולם אהבו אותו. "התאספנו כל הישראלים ומשפחותיהם, נשאנו דברים לזכרו, ואפילו קיימנו שחייה קצרה. זה היה יכול להיות כל אחר מאיתנו, וההזדהות הייתה עצומה", סיפר לוי.

למשתתפים הישראלים חולקו צמידים וסרטים שחורים עם הכיתוב "לזכר שניאור", שנתלו על האופניים. אלא שלעמית עצמו אין צורך בתזכורות. "מחשבות עולות לי כל הזמן מאז התאונה, וגם בזמן התחרות הראש חשב עליו".

אם לוי לפחות התאמן ארוכות לתחרות, להלר חיכה אתגר לא פשוט. הוא כלל לא תכנן לנסוע לאוסטריה, וכעת היה צריך להיערך לכך בתוך זמן קצר. לטענתו, הוא היה צריך להתגבר בעיקר על מחסום מנטלי. "עשיתי כמה אימונים הכרחיים

לפני, ויצאנו כשכל המטרה היא ההנצחה של האדם המדהים הזה, שאותו פגשתי לראשונה בתחרות בברצלונה. הוא לא הקשיב לי, הוא היה פרא אדם שעשה מה שהוא רוצה. הוא צחק תמיד, ועשה ככל העולה על רוחו, ולכן כולם אהבו אותו".

במשימה הזו - אפשר להבין - שעצם ההשתתפות ונשיאת שמו של שניאור היו כל תכליתה, לא היה סיכוי שהצמד ייכשל. למרות ההכנה המזורזת, הלר סיים את התחרות בזמן נאה של 11 שעות ו-4 דקות. בתום המסע, המתין לו מסרון אחד בטלפון הסלולרי ממי שהשמיעה את יריית הפתחה למרוץ הזה. "גיבור, איש ברזל", כתבה לו דנית, אלמנתו של שניאור. "סיימת את החלום שלנו בצורה הכי יפה ומכובדת שיכולה להיות". וגם היא ידעה: איכשהו, שניאור בכל זאת היה כאן, באוסטריה.

המידע הראשוני הגיע באימייל האדום .