גמילה בע"מ

המושבה הגרמנית, חיפה. בקצה השדרה, ליד המקדש הבהאי המפורסם שוכן בניין אבן גדול, מוקף בגדר. זה בניין מיוחד, אבל לא מגיעים אליו תיירים צוהלים עמוסי מצלמות כדי לצלם אותו מכל זווית ופינה, לבניין הזה מגיעים אנשים אחרים, שבורים, עייפים, מוכים ומאוכזבים – נרקומנים.

עבורם, הבניין הזה הוא התחנה הכמעט אחרונה במסלול הנסיעה של אוטובוס הסמים, בבניין ממוקם המרכז לטיפול בהתמכרויות. במין צירוף מיקרים אירוני ואומלל המרכז הטיפולי ממוקם בצמוד למרכז העירוני לתברואה, כאילו מישהו החליט להקצות את אותו השטח לניקוז הפסולת הפיזית והנפשית של החברה. במקום הכי נמוך בחיפה, הכול מתערבב.

במרכז גפן‏ (צילום: אייל ביינהקר)

1

2

3

4

5

6

המרכז מטפל במאות אנשים מכל אזור הצפון. בני נוער, נשים וגברים, בבליל של עדות, תרבויות ואוכלוסיות: צברים ביחד עם יוצאי חבר העמים ועם בני עדות המזרח, דתיים וחילונים, נוצרים, יהודים ומוסלמים. לכל מגזר שאתם יכולים להעלות על דעתכם יש כאן נציג, לזכותם של הסמים יאמר שהם לא מפלים אף אחד.

הסטיגמות נכונות מאוד, ולא נכונות בכלל

עבור רובנו מכורים לסמים, הם אחת הקבוצות הכי בזויות ושנואות, גנבים, שקרנים וחלשים, לא מוסריים. הם מייצגים בעינינו את כל מה שרע ופסול בחברה. כל הסטיגמות האלה נכונות מאוד, ולא נכונות בכלל. הדבר הראשון שאנחנו נוטים לשכוח כשאנו חושבים על מכורים לסמים הוא שהם בני אדם כמונו, בדיוק כמונו גם להם יש רגשות, הם אוהבים, שונאים, מתרגשים, נפגעים, מתאכזבים וחולמים.

ההבדל בינינו לבינם הוא שילוב של נסיבות ומזל. אין אדם שחסין מהתמכרות לסמים, לכולם זה יכול לקרות. במרכז פגשתי אנשים מכל הסוגים, בוגרי תואר שני, אנשי עסקים, בנים למשפחות מהעשירון העליון, וגם אנשים מהשכבות הכי חלשות של האוכלוסייה. אנשים שנפלו לסמים בעקבות טראומות ילדות, חוויות אובדן ונטישה וגם אנשים שהתדרדרו לסמים כתוצאה משילוב של סקרנות יתרה ושעמום. כאלה שמשתמשים בסמים מגיל 14 וכאלה שהתחילו בגיל 40, אין דבר כזה "הנרקומן הטיפוסי".

התיאוריה שלי היא שהדמות הזאת, של "הנרקומן הטיפוסי", היא סטיגמה שיצרנו בתודעה שלנו, החברה ה(כביכול) בריאה, כדי שלא נצטרך להתמודד עם העובדה שההתמכרות לסמים יכולה להתרחש לידנו, ולקרות לנו או לאהובינו. אז יצרנו איזושהי דמות, מסכנה כזאת, וחלשה, ושנואה, כזאת שלעולם לא תוכל להיות אחד מיקירנו. ככה אנחנו מנתקים את עצמנו מהאוכלוסייה של המכורים לסמים, וזה טבעי שזה קורה, כי אנחנו זקוקים לניתוק הזה. אבל עכשיו אנחנו נמצאים במצב רגיש, מצב נפיץ, מצב שבו עלינו להתגייס לטובתם, כי אם לא ההשלכות ישפיעו על כולנו.

כינוי לסם על שם אדולף היטלר

לפני שנה שמעתי על המקום בפעם הראשונה, שמעתי שיש מקום בחיפה שמטפל במכורים לסמים, ושהוא עומד להיסגר. זה בערך כל מה שידעתי, וברגע ששמעתי על סכנת הסגירה ידעתי שאני חייב לתעד אותו, כדי שנוכל אחר-כך לזכור שהייתה גם דרך אחרת, שהיה מקום שעזר לאנשים, ושהמצב שלהם, ושלנו, היה יותר טוב.

במרכז הגפן‏ (צילום: אייל ביינהקר)

1

2

3

4

5

6

המתאדון יעיל מכיוון שהוא זול לייצור, וניתן לספקו במינון מדויק. הוא ניתן בשתייה ולא בהזרקה ומכיוון שטעמו מר מאוד הוא מעורבב עם מיץ. השפעתו ארוכה וכך ניתן לצרוך אותו פעם ביום. היתרון הכי חשוב שלו הוא שהמתאדון חוסם השפעת סמים אופיאטים (כמו הרואין) ומספק את הצורך של המטופל בהם. החיסרון הוא שהמתאדון הוא סם נרקוטי לכל דבר, הוא יוצר תלות גופנית ונפשית, והגמילה ממנו טראומטית כמו מכל סם אחר.

בנוסף לטיפול התרופתי קיים במרכז טיפול שיחתי, במרכז עובדים כ-12 מטפלים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, ולכל מטופל מטפל אישי איתו הוא נפגש לשיחה אחת לשבוע בדרך כלל, תלוי במצב המטופל. היחס במרכז בין המטפלים למטופלים הוא מאוד אישי ואינטימי. הם מלווים את תהליך הגמילה ועדים למצבים נפשיים ופיזיים מאוד קשים של המכורים לסמים.

בנוסף מתקיימות במרכז קבוצות טיפול מקצועיות ואחרות, חלקן קבועות, כמו קבוצת ה M.A. (מתדוניסטים אנונימיים), וחלקן זמניות,  כמו קבוצת שליטה בכעסים. כמעט כל המטופלים במרכז היו או נמצאים בקבוצת בחירה, מה שאומר משהו על רצונם של המטופלים בתמיכה, ועל התרומה והמשמעות של הטיפול הקבוצתי עבורם.

פרופ' לוונטל סיפר לי נתון מדהים: עלות הטיפול במרכז לאדם היא 500 שקל בחודש, שזה עלות יומית של קצת פחות מ-20 שקל, מנה פלאפל עם שתייה. זה המחיר שהמדינה משלמת כדי להרחיק בנאדם מהרחוב, לטפל בו, ולנסות לשקם אותו.

אם המקום ייסגר, רוב המטופלים יחזרו למעגל הסמים והפשיעה, וימצאו עצמם נכנסים ויוצאים ממעצר על בסיס קבוע. עלות אחזקת אדם במעצר, אגב, היא בערך 400 שקל ליום. פי 20 מעלות הטיפול בו. אלה הנתונים הבסיסיים, המספרים היבשים שמסבירים את המקום. אבל עבור המטופלים המרכז הוא הרבה יותר מזה, הוא בית, הוא אוזניים לשמוע את הסודות והקשיים, הוא נקודת משען ונקודת מפנה, וזה לא נכנס בשום סטטיסטיקה.

התמכרתי למרכז לטיפול בהתמכרויות

אחרי הפגישה עם פרופ' לוונטל התחלתי לבקר במקום. בהתחלה יום בשבוע, אחר כך יומיים, בסוף אני שם בכל פעם שיש לי זמן פנוי, התמכרתי למרכז לטיפול בהתמכרויות. הפעמים הראשונות שלי במרכז היו הכי קשות. עולם הסמים מקיים תת תרבות משל עצמו, עם שפה משלו, מוסכמות וחוקים, סימנים קודים ומעמדות. למעשה, קיימות בעולם הזה כמה תת תרבויות שונות, עם סממנים דומים ושונים. ליוצאי חבר העמים לשעבר למשל, יש שפה וקודים שונים מהישראלים, וגם אצל הישראלים, בתוך קבוצה אחת יש תת קבוצות, אבל יש חוקים משותפים לכל הקבוצות, והם "אוניברסליים", למשל ההלשנה.

ההלשנה היא טאבו מוחלט, ומי שעובר עליו צפוי לנידוי חברתי ומסתכן בפגיעה פיזית ממשית. לפעמים מלשן "מסומן" על ידי צילוק הפנים, מהאוזן לפה. המשמעות של הצלקת היא "שמעת וסיפרת", הצלקת נשארת כעדות אילמת לאופיו של האדם, והוא יזוהה אוטומטית כמלשן בכל מקום אליו יגיע.

קוד נוסף, ואחד שהרגשתי היטב על בשרי, הוא שלא סומכים ולא מדברים עם זרים. עולם המכורים לסמים הוא מטבעו עולם חשדן, ומי שלא בא מהעולם הזה מתויג אוטומטית כשוטר סמוי, ואני לא הייתי יוצא דופן. חובת ההוכחה, או יותר נכון, ההפרכה, הייתה מוטלת עלי. כדי להיות מסוגל לתעד את המקום, ידעתי שאני חייב להיות חלק ממנו, לראות אותו דרך העיניים של הצוות המטפל, וגם של המטופלים, וזאת הייתה בעיה.

בלי לדעת איך או מה לעשות הייתי די אבוד. לא יכולתי להיעזר בצוות המקצועי כדי לחדור את מעטפת השתיקה, כי מבחינת המטופלים, הצוות מייצג את הממסד, ויש גבול ברור בין הממסד והמענה הטיפולי (המצוין) שהצוות מספק לבין העולם של המכורים לסמים.

עבור המטופלים במרכז הטיפול מתחיל ונגמר בחדר המטפל, או בקבוצה. במסדרון או בחצר ההמתנה העולמות לא נפגשים, אבל אני לא התכוונתי לוותר. התחלתי לדבר עם האנשים הבודדים שהיו מוכנים לדבר איתי, והיו ימים שלמים שהעברתי בשתיקה, יושב בצד ומתבונן במה שקורה. לאט לאט התחלתי להבין את הדינמיקה של המקום, השתיקה והסבלנות השתלמו.

מה שראיתי הוא שהמרקם החברתי של המרכז הוא מורכב ומעניין ובתוך המרכז יש מיקרוקוסמוס חי ונושם. המטופלים במקום נמצאים בשלבים שונים של שיקום: בשלב ההתחלתי נמצאים מטופלים שעדיין חיים את עולם הסמים, ומשתמשים בסמי רחוב ביחד עם הטיפול שמוצע במרכז, המטופלים האלה מחויבים להגיע ולשתות מתאדון במרכז על בסיס יומי, ועבורם הטיפול התרופתי שהמקום מציע הוא לא יותר מדרך נוספת לצרוך עוד סמים במחיר מסובסד.

בשלב הבא, נמצאים מטופלים "מיוצבים", הם לא משתמשים בסמי רחוב ומיוצבים על המתאדון, אבל הם עדיין חיים את עולם הפשע והסמים, הם אולי התנקו מהצורך הפיזי בסם, אבל עדיין לא התנתקו מהחברה שסבבה אותם בכל שנות השימוש.

בשלב שאחריו נמצאים מטופלים מיוצבים, שהתנקו מסמי רחוב, והם כבר לא חלק מתרבות הסמים, הם עובדים וחיים חיים נורמטיביים לכל דבר, אבל עדיין תלויים במתאדון. לאלו ניתנת האפשרות להגיע למרכז פעם בשבוע, לקבל את מנות המתאדון שלהם מראש לכל השבוע, ולשתות אותן בבית, מה שמקל על ההתנהלותם היומיומית.

בשלב האחרון, נמצאים מטופלים בתהליך של "הפחתה", הם מיוצבים כבר הרבה זמן על מתאדון, עובדים וחיים חיים שגרתיים, ועכשיו מתחילים להוריד בהדרגה את מינון המתאדון, או באופן מעשי, עוברים גמילה. המטופלים לא יודעים מה קצב ההורדה במינון, ולמעשה במשך תקופה ארוכה הם לא שותים מתאדון כלל אלא מיץ, ובסוף התהליך מודיעים להם שנגמלו מתלות פיזית בסמים, כמובן שכל התהליך מלווה גם בתמיכה נפשית צמודה מצד הצוות המטפל.

החיים כ"סולמות ונחשים"

למרבה הצער, כלום לא מוחלט וסופי בתהליך השיקום, התהליך הזה מזכיר מאוד את המשחק "סולמות ונחשים", כמו במשחק גם במרכז מטופלים עולים יורדים בין השלבים הללו הרבה פעמים לפני שמגיעים למשוכה האחרונה, ולפעמים גם מטופלים שנגמלו לגמרי יחזרו למשבצת האפס.

הסיבה לכך היא שההתמכרות היא מחלה, מחלה כרונית, תמידית, היא תמיד מקננת ותמיד יכולה לתקוף. וזה, למעשה השיעור הראשון שאני למדתי, ושלומד כל מי שמגיע למרכז, מטופל או מטפל. כך גם כולם מתייחסים להתמכרות, כמחלה לכל דבר. גם מי שנגמל מתייחס לעצמו כ"מכור נקי", ויודע שהצעד הראשון בדרך חזרה לעולם הסמים הוא לשכוח שאתה מכור.

במרכז הגפן‏ (צילום: אייל ביינהקר)

1

2

3

4

5

6

7

באופן מעשי, רוב המטופלים נמצאים באופן קבוע בשלבים ההתחלתיים של השיקום, ומעטים מאוד יגיעו לשלב של גמילה מוחלטת. אבל זה קורה, ויש במרכז מדריכים שהיו בעברם מכורים שטופלו במקום ונגמלו לחלוטין, המדריכים הם הגשר שמהווה את החוליה המקשרת בין עולם המכורים לבין ה"ממסד", הצוות הניהולי והטיפולי במרכז.

הם מכירים את עולם הסמים מבפנים, הם חוו אותו על בשרם, הם יודעים לדבר עם המטופלים בגובה העיניים, מכירים את הקשיים והמצוקות שלהם, וזוכים להרבה הערכה וכבוד מצד המטופלים. לכל מטופל בכל שלב בתהליך השיקום יש למרכז טיפול מתאים, ויש שיטה שמצד אחד מתגמלת התנקות מסמי רחוב והתקדמות בתהליך השיקום, ומצד שני נותנת עזרה ומענה גם למטופלים שלא מצליחים להיגמל.

אמת כואבת ומלוכלכת, בלי משחקים וצביעות

עם הזמן החלו אנשים לדבר איתי, התהליך היה איטי והדרגתי, והוא עבד בסדר הפוך, זאת אומרת, קודם כל התחילו לדבר איתי המטופלים שכבר היו בשלבי גמילה ולא היו יותר חלק מעולם הסמים, אחר-כך מטופלים מיוצבים שהיו בדרך החוצה, ולבסוף גם מכורים שלא מצליחים להתייצב ושעדיין חיים את עולם הסמים.

לא כולם מדברים איתי, ולא כל הזמן, יש מטופלים שעדיין משוכנעים שאני סמוי ושלא ידברו איתי בחיים, אבל היום אני כבר מכיר מספיק אנשים מכל השלבים כדי להכיר את המקום באמת. יש שני דברים מאוד בולטים בעולם המכורים לסמים, הדבר הראשון הוא החשיבות של הרושם הראשוני, אם מאיזושהי סיבה לא הותרת רושם טוב במפגש הראשוני, נשרפת ואתה מחוק. אין לך סיכוי ואין גם טעם לנסות לשקם את מעמדך, כל מה שתעשה כדי לנער מעליך את התדמית שנוצרה לך רק יגביר את החשד ואת הריחוק.

הדבר השני, מה שמדהים אותי עד היום, הוא הכנות האמיצה שהם מפגינים מהרגע הראשון. אם עברת את המשוכה הראשונה תשמע את האמת, כואבת ומלוכלכת, אבל אמת, בלי משחקים ובלי צביעות. זה אמנם נשמע מובן מאליו, אבל בואו נחשוב רגע, כמה העמדת פנים וצביעות יש בחיי היומיום שלנו, עם הבוס בעבודה, בבית, עם החברים. בעצם כשחושבים על זה, אנחנו לא כאלה ישרים.

הכנות הזאת אפשרה לי לשמוע ולחוות את החיים מהעיניים שלהם, שמעתי סיפורים מזעזעים וכואבים על חוויות עבר, הרבה מהמטופלים ניסו בשלב כלשהו של החיים להתאבד. שמעתי על הורים שהתעללו או נטשו, או שאף פעם לא היו, שמעתי על אובדן, ייאוש ואכזבה, ושמעתי גם על תקווה ואמונה.

אין כאן ניסים, ולא סיפורים לאגדות

מבין כל האנשים שפגשתי ודיברתי איתם, יש אדם אחד ששבה את ליבי. חנן (שם בדוי). הסיפור שלו הוא סיפור של שיקום ונפילה, סיפור אמיתי וכואב, לא סיפור להוליווד. הוא התחיל להשתמש בסמים בגיל 16, ניסה למשוך תשומת לב, חיפש את הגבול, לראות מתי אומרים לו "לא, מספיק, הגזמת". אבל בבית אף פעם לא אמרו.

מהר מאוד הוא התדרדר לסמים כבדים, תוך כדי השימוש הוא התחתן, הביא ילדים לעולם, והחליט שמאס בעולם הסמים. הוא ניסה להיגמל, והצליח. היה נקי במשך שמונה שנים, ניהל חיים נורמטיביים ונולדו לו גם נכדים, הוא אפילו התנדב כמדריך והעביר ימי עיון לנוער במצוקה, אבל בשלב מסוים בחייו הוא נשבר וחזר להשתמש.

הסיבה לא ממש חשובה, זה יכול היה להיות כל דבר: לחץ בעבודה, פחד מהעתיד, מריבה עם האישה, זה לא משנה. המחלה התפרצה שוב. היום הוא מכור לסמים, מנוכר ממשפחתו, קצת בגללם וקצת בגללו. "למה אתה לא מנסה להיות איתם בקשר?", שאלתי באחת הפעמים, "איזה ילד צריך סבא נרקומן?" החזיר לי בשאלה. שתקתי.

היום חנן מנסה להשתקם, אבל זה לא קל, האכזבה מכולם, ובעיקר מעצמו, רבה וקשה, אבל לפחות הוא מגיע למרכז. כל אדם מכור שמגיע למרכז יודע שהוא עושה צעד ענק, הוא מודה שהוא מכור לסמים, ושהוא נמצא בתחתית הבור, מכאן אפשר רק לעלות. בהרבה מובנים, הסיפור של חנן הוא סיפורו של המקום, אין כאן ניסים, ולא סיפורים לאגדות. יש בעיקר עבודה קשה וכפוית טובה, של מטפלים שמגיעים מתוך תחושת מחויבות ולא בגלל המשכורת, ושל אנשים שמאסו בעולם הסמים ורוצים שקט, רוצים מנוחה לגוף ולנפש.

נכון שיש מטופלים שלא יצליחו להיגמל לחלוטין, ושיש כאלה שאפילו לא ינסו. למעשה, בשביל חלק לא מבוטל מהמכורים, המרכז הוא עוד תחנה לחלוקת סמים, דרך מסובסדת וקבועה להמשיך לצרוך סמים. ולמרות שזה בהתחלה נראה ממש לא צודק שהמדינה ומשלם המיסים יסבסדו את הרגלי צריכת הסמים של מכורים שלא מתכוונים להיגמל, זאת האוכלוסייה שהכי צריכה את המרכז, כי אם המרכז ייסגר הם הראשונים שיחזרו לפשיעה כדי לממן לעצמם את הסמים. ומי יסבול מהפשיעה הזאת? ניחשתם נכון, אנחנו.

במקביל למרכז בחיפה, פועלים מרכזים נוספים ברחבי הארץ. המרכזים השונים עובדים במתכונת דומה, ופועלים תחת "האגודה לבריאות הציבור", שהיא חלק ממערך משרד הבריאות. נכון להיום, המדינה לא יכולה, לא רוצה, או לא מסוגלת להמשיך לתפעל את המרכז, תלוי את מי שואלים. התכנית היא להעביר את הפעלת המרכזים הקיימים לידיים פרטיות, כשהחברה שתזכה במכרז לא תידרש להפעיל את המרכזים הקיימים אלא תוכל לפתוח מרכזים אחרים במקומם.

לחברה פרטית יהיה אינטרס ברור של צמצום עלויות והגדלת רווחים, וזה ככל הנראה יתבטא בפגיעה באיכות הטיפול במכורים ובמחויבות המרכז לשיקומם. למעשה יש לכך תקדים, כבר נוסה בעבר לתת את הטיפול התרופתי דרך חברה פרטית. מה שקרה היה שהחברה, שפעלה מתוך אינטרס של צמצום עלויות והגדלת רווחים, פשוט נתנה מתאדון לכל מי שרצה לקנות וכך הציפה את שוק הסמים במתאדון, ויצרה עוד סוג של סם שקיים ברחוב ושאפשר לסחור בו.

למעשה, המרכז לטיפול בסמים עובד במתכונתו הנוכחית בגלל המחדל שנוצר בעקבות הפעלת המרכז על -ידי חברה פרטית. ועכשיו, אחרי שלושה עשורים של השקעה ומאמץ שהניבו פירות והביאו לשינוי, מישהו באוצר החליט שחוזרים לצורת העבודה הקודמת, שהוכחה ככישלון.

זה ברור כי סוג כזה של מקום עבודה לא יכול להיות מונע משיקולים כלכליים, ושהפסקת פעילות המרכז במתכונתו הנוכחית תהווה פגיעה קשה באוכלוסיית המכורים ובתהליך השיקום. מכורים שבהעדר מסגרת טיפולית מתאימה או יכולת לממן את הטיפול במרכזים החדשים יפלטו חזרה לרחוב ולעולם הסמים, יחזרו לגנוב, לפרוץ, ולסחור בסמים כדי לקיים את עצמם. וכפועל יוצא של המהלך תיפגע גם החברה כולה.

אנחנו, כחברה, נמצאים בתקופה רגישה, תקופה של שינויים, אם לא נשכיל לדאוג גם לחלקים היותר חלשים שמרכיבים אותנו כחברה, ולפעול באופן אקטיבי כדי למנוע טעויות, נצא כולנו מופסדים.

• הפגנה נגד הפרטת המרכזים תתקיים ביום שלישי, 13/7/10, בשעה 11:30 בירושלים - מול משרד הבריאות.
  

•  לעצומת רשת הקוראת לשמירה על המרכזים לחצו כאן . לקבלת פרטים נוספים שלחו מייל ל- david727969@walla.com.  
  

• לכתבות נוספות במדור "שקופים"- הבוחן מקרוב אנשים החיים "מתחת לאף" שלנו, אך אנו מתקשים לראות אותם, לחצו כאן . הצעות לכתבות למדור ניתן לשלוח ל- shlomit-sh@y-i.co.il .