המסביר לצרחן

אתמול הייתי באירוע מכונן. יום עיון של פרסומאים ואנשי תקשורת חרדים המוקדש כולו לשאלת השאלות: "למה שונאים אותנו"? ובעיקר, איך נצליח להפסיק את זה. טוב, האמת היא שהם לא בדיוק העלו את השם המפורש – שנאה. אך כשברקע פרשיות נפץ כמו בית חולים ברזילי ו"גדר ההפרדה" העמנואלית, הקושייה די ברורה.

תגלית היום, מבחינתי לפחות, הייתה ההכרזה המפורשת ש"גם החרדים רוצים קצת אהבה". אחרי שנים רבות של הסברה נוסח: "סתם, כי בא לנו להיות נחמדים - אז אנחנו מועילים בטובנו לנמק ולתת סיבה", נפל סוף סוף האסימון. לתודעה הציבורית מגיעות תשובות. בעיקר כי בסופו של יום, זה אכן לא נוח לחיות במדינה בה על תקן "המושמץ הלאומי". אך כגובה הציפיות גובה האכזבות.

בפאנל המסכם של האירוע ישבו שני יועצי תקשורת חילונים, שני פרחי הסברה חרדים ואחד עם פז"מ, שהנחה את "הטקס" כולו. אם ציפיתי לראות אסטרטגים תקשורתיים בפעולה, או טיפים לאיך עושים קמפיין מנצח שהופך את "השחור" ל"שחור החדש", נרשם מפח נפש. גיליתי בעיקר שחבריי בחרו במסכת במסכת קיטורים ובכיינות על הסבל שהם עוברים בתקשורת, שעסוקה ב"לחפש אותם בסיבוב".

אף אחד שם לא בחר להפנות את תיאוריית "אני מאשים" הלעוסה והטחונה עד דק, פנימה, אל מנהלי המאבקים עצמם. שלמרות הצגתם כמצליחנים, פישלו פעם אחר פעם ביצירת אווירה אוהדת. שלחו לכל תוכנית בוקר אברכים עבדקנים שניכר כי לראשונה בחייהם נכנסו אל אולפן טלוויזיה וכל קשר בינם לבין הציבור החילוני הוא מקרי בהחלט. וזאת תוך כדי דיברור פרשיות שמלכתחילה לא היו צריכות לראות אור יום. לך תנהל ככה הסברה.

אייכלר יגשר?

שיא השיאים של הערב, אם ניתן לקרוא לו כך, היה תחרות כרזות "ההסברה היהודית" שהכינו גרפיקאים חרדים. פוסטרים שרק הנציחו את הפער התרבותי בין שני העולמות. תהום פעורה, שאפילו הח"כ בדימוס, ישראל אייכלר במשקפי תלת מימד סטייל "סינמה סיטי", לא יכול היה לגשר. וההסברה היחידה שתצא מזה, אם תצא, תהיה בשפת הסימנים.

במידה שיתמשש חזון "מותו של כור היתוך היהודי" של האסטרטג יגאל גלאי, החבר החילוני בפאנל, והחברה הישראלית תהפוך לחטיבות שונות שמנהלות בינם לבין עצמם משאים ומתנים ומריבות, הלך עלינו. וכדאי שנארוז את הפקלאות ונתחפף, כי אין לנו סיכוי לשרוד ככה. המסקנה המתבקשת מהכנס ומספר בראשית היא במילה אחת, "אייכה?". צריך להסביר ולתרץ את "מי שלא שם", את מי ששם לא צריך. אפשר לראות, לחוש, לדבר ולהכיר אותו ולא באמצעות יונית לוי.

הרקמה האנושית שנקראת עם ישראל מבוססת על הרעיון היהודי העתיק של "כל ישראל ערבים זה לזה". ברגע שמכניסים לתוכה נטע זר של בדלנות, כדרך חיים, יש דחייה. והגוף לא יכול לעבור על זה לסדר היום. הדרך היחידה שהחברה החרדית תצליח לרכוש מחדש את אהדתה של המדינה כולה. היא אך ורק על ידי השתלבות והתערות בתוכה.

"הדופק הישראלי" של מה מדאיג? (משכנתא), של מה קשה? (מילואים) יהפוך להיות שלהם, וזו הדרך

 היחידה שזה יקרה, ולשמחתי, זה כבר קורה. וכמו כל תינוק בצעדיו הראשונים, צריך לחשוב אסטרטגית, איך עושים את זה "נכון". תוך שימור הערכים והציביון המיוחד שלהם.

למזלנו הרב, על כל ליצמן יש מתיסיהו כך שהאיזון בינתיים עוד לא הופר. ואם נסתכל על התוכנית של יום העיון, ששילבה הרצאות על "סודות האינדי" לחסידות ירושלמיות. ו"מי רוצה להיות חבר של גוגל" לבוגרי כוללים שיצאו לשוק העבודה. נראה שבסופו של דבר, בוא תבוא הישועה. והמשפט השחוק "YES WE CAN", יקבל גוון מקומי יותר של "אהבת ישראל", אולי גם פוסטר.