קהילת הפתאנים בהודו: עשרת השבטים האבודים

הייתי בהודו פעמים רבות, אך תמיד עלתה בי השאלה האם ייתכן שבין הרי ההימלאיה העצומים והאדירים מתגוררים אנשים בעלי אישיות ייחודית, ושמא הם משתייכים לעשרת שבטי ישראל האבודים? החלטתי לשוב ולבקר בכמה ערים וכפרים, שנאמר לי כי בהם אוכל למצוא "פתאנים", צאצאי אותם השבטים.

החלטתי לצאת ולתור אחריהם במדינת אוטר-פרדש שבמרכז הודו, ובערים לקנאהו (Lucknow), אליאבד (Maliavad), קנפור (Kanpur), קאנוז' (Kannuj), פארוקאבאד (Farooqabad), חיים-גאנג' (Qaimgang) אטה (Etah), ראמפור (Rampur) ואליגרה (Aligara). גם על מדינת רג'אסטן לא פסחתי, כמו גם על סביבות הערים ג'איפור (Jaipur), טונק (Tonk) ואג'מר (Ajmer).

הפתרון לתעלומת השבטים האבודים?

הפתאנים ידועים באומץ ליבם ובכושרם השכלי. "לא ייתכן שיהיה פתאני שלא יידע על שורשים הקושרים אותו לבני ישראל", אמר לי איש אקדמיה מקומי, והוסיף כי פתאני המכחיש זאת אינו פתאני אמיתי. לכן, בכל ראיון עם פתאנים, יש לשאול אותם לשם השבט אליו הם משתייכים. "האפרידים" הם בני אפרים, היוסוף-זאי - יוסף, ראבני - ראובן, שינווארי - שמעון, לוואני - לוי, דפתני - נפתלי, ג'אג'י - גד והאשורי - אשר.

אחינו האובדים? פתאנים בחיים-גנג' (צילומים: אייל בארי, אקו טיולי שטח)

יצאתי לג'איפור הוורודה, בירת רג'סטאן. כשהלילה ירד על שווקיה, נסענו באופנוע בין דוכני הפרחים, אטליזי העופות והמוני האדם הממהרים לביתם לשבור עוד יום שלם צום הרמדאן.

פגשתי שם בחור בשם ג'בד, שלקח אותי לפגוש את אביו, רופא ארוודי, מוסלמי סופי אדוק. "יש לכם תווי פנים מיוחדים", הערתי. "פנינו מוארים, ויש לנו עצם אף בולטת", הודה האב. "צבע עינינו חום-ירוק ולפעמים כחול. המקור הוא באפגניסטן". הוא הרחיב לגבי מנהגים אשר אינם קיימים בדת המוסלמית, אך נפוצים בקרב משפחתו. למשל, הם נמנעים מאכילת בשר גמל, בנוסף לאיסור על אכילת חזיר, ואינם מתחתנים עם נשים שאינם פתאניות. מי שיעשה כן ינודה מהמשפחה.

למחרת עברתי בטיגריה, בדרכי מחוץ לג'איפור. מסביב לשלווה הפסטורלית, נדמה שההתפתחות החקלאית בכפר נעצרה מתישהו בראשית המאה ה-20. הציוד החקלאי מיושן, והעבודה נעשית ברובה באמצעות הידיים. בין הבתים והפרות האדישות מהלכות להן עזים ארוכות רגליים, עטיניהן מלאי חלב ועורן עטור כתמים ונקודות מרהיבות. לו רק ידעו המהלכות על ארבע כי חג הקורבן ממשמש ובא, ועמו קצן האכזרי.

מדליקים נרות שבת ומקפידים על צניעות

נפרדתי מג'איפור הוורודה והסואנת ויצאתי לעבר אג'מר. רק אגם אנה-סאגר מהווה מפלט רגעי מעשרות הקבצנים הגידמים המסתובבים מחוץ למסגד שבשכונת דרגה, שם קבור חוואג'ה מואין א-דין צ'ישטי. הוא היה השייח שהביא את בשורת האסלאם למרכז הודו במאה ה-12, ועד היום משמש קברו כמוקד עלייה לרגל עבור מוסלמים והינדים כאחד.

הנשים לובשות חצאית אדומה מעל הבגדים כשגבר זר נכנס הביתה

במקביל להגעתו של צ'ישטי להודו, כבר יצא ג'נגיס ח'אן למסע כיבושיו הרצחני

באסיה הקטנה, משם המשיך מאיראן ואפגניסטן לעמקי ההינדוס והגנגס בהודו. באותם הימים פתאנים רבים גלשו מהרי סולימאן והזארת באפגניסטן לעמק ההינדוס, חלקם כדי לחבור לצבאו של חאן, וחלקם כדי לברוח מפניו. זה היה למעשה גל ההתיישבות הראשון של הפתאנים במרכז הודו.

כבר צהריים, ואני בדרך לכפר געגוענה, סמוך לאג'מר. זהו אמצע הצום והרחוב המאובק ריק מאדם. פניתי לעבר המסגד המקומי אך שעריו היו נעולים. נערה שיצאה מפתח ביתה פנתה אלי, פניה מפויסים, והראתה לי היכן נמצאים האנשים. דיברתי אליהם באנגלית והיא תרגמה, משועשעת, לשפת האורדו. שמעתי מהם רבות על מנהג ה"קורבאני", השחיטה הטהורה, המהווה תנאי בסיסי לאכילת בשר הבהמה. הם סיפרו לי גם על ה"ניקא-נמה", כתובת הנישואין של האשה הפתאנית.

הם שאלו אם העברית שאני כותב במרץ במחברתי היא למעשו אורדו, שכן אף היא נכתבת מימין לשמאל. הופתעתי לגלות מפי אשה אחת על הטקס הקבוע של הדלקת הנרות בבית הבכל ערב שישי. היא עושה זאת גם במסגד. סיפורה המרתק נקטע כשחברותיה לחצו עליה לעזוב.

ילדי הכפר געגוענה שבראג'סטן. עיניים שלא רואים כל יום

מנהג מעניין נוסף הוא ה"טילאק" (Tilak). מדובר בחצאית בצבע אדום-כהה התלויה באופן קבוע במקום מרכזי בבית. כאשר מגיע  לבית גבר זר, האשה עוטה את החצאית מעל בגדיה כדי להדגיש את צניעותה. את בניהם נוהגים הלוהר'ס למול ביום השמיני. מדוע? אין לכך תשובה ברורה. "ככה עשה הסבא וככה יעשו הנכדים".

לתושבים עיני אזמרגד ירוקות-תכולות שקשה להפריז ביופיין, וקשה עוד יותר למצוא כמותן בהודו. גוון עורם בהיר והם היו יכולים להסתוות בקלות בנוף המזרח תיכוני. כאחיהם, גם הם נדדו מאפגניסטן להודו מתישהו בשמונה-מאות השנים האחרונות.

רחובות מקושטים וברכה ל"דאוד" מהקוראן

תושבי העיירה קישנגדרד היו עסוקים במרץ בהכנות לקראת פסטיבל האסיף. בנאים מזדמנים התקינו סוכות מכלונסאות במבוק והרחובות קושטו בצבעים. קרוב לשם נמצאים בני הלוהר (Lohar) - חרשי ברזל שבבעלותם בית מלאכה קטן במרכז העיירה. בבוקר, עם פתיחת העסק, הם נוטלים סוכריות לבנות ומניחים אותן על גבי המחרטה, ומכריזים: "סוכריות אלה הן לאבינו דאוד, עליו השלום". לשאלתי מיהו אותו "דאוד", נעניתי כי מדובר ב"נביא דוד מהקוראן", המוכר לנו יותר כדוד, מלך ישראל. הוא היה אביהם הקדמון וחרש הברזל הראשון בהיסטוריה, שלימד את אבותיהם את מלאכת הברזל.

מקבלים ברכה מאת חביב מיאן מהעיר ג'איפור, בן 138 בעת הצילום

הערב ירד, ונורות הרחוב נדלקו ומוזיקה רועשת נשמעה ברחבי העיירה. עם פתיחת הפסטיבל, נדמה שכל החקלאים התקבצו ובאו, נושאים בידיהם מגלים וחרמשים. טורבנים צבעוניים מילאו את הרחובות והמוני נערים ונערות רקדו בכיכרות, וזללו עוגות עשויות סולת ולאסי שהוגשו כיד המלך. השמחה הייתה ניכרת בעיני התושבים, לאחר גשמי מונסון רבים שהיטיבו עם החקלאות וגרמו לתבואה רבה. ההילולה תימשך עד אור הבוקר.

איפה מוצאים פתאנים? בכל מקום, מסתבר

נפרדתי מראג'סטן הצבעונית ומהכנסת האורחים הנעימה שלה ונסעתי ל"חיים-גאנג'", תחנתי האחרונה במסע, אך הגעתי לשם בסקרנות מהולה בחשש: האם אמצא לי מתורגמן? האם תושבי העיירה ישתפו איתי פעולה? באוטובוס ישב לידי אדם דובר אנגלית, ושאלתי אותו היכן אוכל למצוא פתאנים בעיר. הוא צחק בקול: "רק תציץ בכיכר העיירה", והשיב בחיוב להצעתי להתלוות אלי כמתורגמן.

פסטיבל הקציר בעיירה קישנגרד שבראג'סטן

בהגיענו, האיש ניגש לחנות קטנה, ו"שלף" ממנה איש גבה-קומה בשם אנסר-אחמד חאן פאתן ואת אחיו ג'מאל. השניים קיבלו אותי בחביבות רבה, הזמינו עבורי בקבוק שתייה והשיבו ברצון לשאלותיי. איש נוסף, שסירב להזדהות בשמו, הצטרף אף הוא לתיחקור. כשסיפרתי להם שאני ישראלי, האלמוני אמר באנגלית: "לפני שהיינו מוסלמים היינו יהודים, אבל עכשיו אנחנו מוסלמים. מוסלמים חזקים!". את המילה "חזקים" הדגים באמצעות כיווץ שרירי ידיו, הסתכל סביב וצחק במבוכה. סימנתי "וי" נוסף סמוך למילה "חשדות" שביומני...

מיעוט הולך ונעלם, ומה הקשר לטליבאן?

יש קולות המצדדים בקשר הפתאני-יהודי העתיק ואחרים שוללים אותו. פרופ' סלים אינג'יניר מאוניברסיטת ג'איפור ניסה להסביר לי מדוע חוששים הפתאנים לחשוף טפח זה מעברם. לדבריו, רבים מהם עדיין גרים באפגניסטן וחלקם אף התגייסו לשורות הטליבאן, והם חוששים כי אם קשר זה יתגלה, האפגנים יכריזו עליהם כמורדים. כקהילת מיעוט בהודו, הפתאנים מבקשים להישאר רחוק ככל האפשר מאור זרקורי המחקר והפרסומים.

מעגל החיים הפתאני במרכז הודו הוא עולם הולך ונעלם. חלק מהם נטמע בקהילה ההינדית וחלק מוסיף מתקרב להוויה הדתית-מוסלמית. כבר כמעט שלא ניתן למצוא פתאנים אותנטיים, ומנהגיהם הייחודיים הולכים ונדחקים לטובת אורח חיים מודרני יותר. יש לחקור ולתעד את תרבותם, את מנהגיהם ואת מסורותיהם מתוך תקווה לשפוך מעט אור גם על תעלומת עשרת השבטים האבודים.

• אייל בארי הוא מדריך טיולים בחברת "אקו טיולי שטח"