השופט, אני רק שאלה

בעוד כשלושה שבועות יסתיים שלב שליחת הסיפורים של תחרות "אגדתא 3" של ynet ובני עקיבא. עם תום שלב הסינון הראשוני, יקבלו לידיהם שופטי התחרות את 20 הסיפורים הנבחרים - שמתוכם יעלו חמישה לשלב הגמר. רגע לפני, פנינו אליהם עם שאלון ספרות יהודי.

1. איזה סיפור תנ"כי אהבת במיוחד, ומדוע?

יורם קניוק: סיפור יחסיהם של דוד ואבשלום. סיפור גדול על אב שבגד בכולם והיה פרא אדם, גיבור אך גם נבל, דמות מורכבת ביחסיו עם נשותיו, ילדיו ועמו. לאחר מות בנו, שמרד בו, הוא מתמוטט. יש בסיפור הזה כוח עצום, תיאור פרטני, ארוך ומלא, שהופך אותו לסיפור המושלם.

שהרה בלאו: סיפור אהבתם הגדולה של יעקב ורחל. בשנים האחרונות ישנה נטייה (מצערת) לרומם את דמותה של לאה על חשבונה של רחל. כמה פרשנים מטעם עצמם החליטו שלאה הוולדנית, הכבויה והמתייפחת תדיר, מתאימה יותר כמודל-חיקוי לבנות ישראל, מאשר רחל היפהפיה, האימפולסיבית והיהירה במקצת, והם מספרים לנו שלמעשה אהבתם הסובלנית של יעקב ולאה ניצחה, ושעם השנים העדיף אותה יעקב על פני רחל, וההוכחה? הנה הם קבורים יחדיו במערת המכפלה. בעיניי מדובר בחילול הקודש ממש. אהבתם הסוערת של יעקב ורחל שניצתה בנשיקה ויכלה לכל המשברים, היא בעיניי מהסיפורים הרומנטיים הגדולים של כל הזמנים.

הסיבה השנייה היא שתי המילים של יהודה: "צדקה ממני". כמה אצילות וגדלות נפש יש ביהודה שמוכן להודות בטעות, לקבל אחריות ולהמשיך הלאה.  

2. לאיזה סיפור תנ"כי היית כותב סוף אחר?

יורם קניוק: לסיפור העקדה, ובכלל – לסיפור היחסים בין אברהם לבניו. מדובר באב שרצה את בניו מתים. למה? איני יודע. הוא מנסה להרוג את בנו הראשון, את ישמעאל, ואחר כך את בנו השני, את יצחק. בסופו של דבר, הוא לא מצליח. בשני המקרים משהו עובר עליו. הוא מתחרט. אם כבר ניסה להרוג את הילדים - אז שיצליח, ואם לא, אז למה כל הסיפור הזה? אז מדוע הוא אבי האומה דווקא? כבר אלפיים שנה שאנחנו הולכים בעקבותיו, מקריבים את בנינו.

אבי רט: לסיפור העקדה. קשה לי מאוד הפרשה הזו. אני מבין את העניין ברמה התיאולוגית והפרשנית, אבל עדיין קשה לי ברמה האבהית והרגשית. לא הייתי כותב סוף אחר לסיפור הזה, אלא לא הייתי מתחיל אותו בכלל. קטונתי, אבל אני מרגיש ברמה האישית והרגשית שזה "לא פייר" להעמיד אבא במבחן שכזה.

כנ"ל לגבי סיפור מכירת יוסף. אילו יכולתי, הייתי עוצר את העלילה כשיוסף מתקרב לאחיו, מושיב את כולם ביחד לכוס קפה, עושים על האש, פותחים את הלב, וסוגרים את העניין המשפחתי הזה. מי יודע איזה מחיר שילמנו במשך דורות על שנאת האחים הזו.

שהרה בלאו: הייתי משנה את סיפור גן עדן. חווה היתה זוקפת חוטמה אל מול הנחש, ואומרת לו "הקשב אלי ידידי המתפתל, מעולם לא חיבבתי תפוחים, ובטח לא כאלה שמגיעים מיד מלאת קשקשים כמו זו שלך!" השרץ היה זולל את התפוח בעצמו ונזרק מהגן (נראה אותו ואת צאצאיו מתמודדים עם משכנתאות וגידול ילדים), ואילו אנו, בני בניהם של אדם וחווה, היינו ממשיכים לשוטט במשעולים המוזהבים ההם, מאושרים ופטורים מדאגות לנצח.  

ג'קי לוי: אולי לסיפור יוסף. זה סיפור שהסוף שלו די פתוח. שנותרו בו שאלות פתוחות. כך למשל, אנחנו לא יודעים האם לפני פטירתו יודע יעקב מה קרה בכלל? ואיננו יודעים גם האם אי פעם התקיימו שיחות נפש בין יוסף לאחיו - או שהוא פשוט סלח להם, הכאב נשאר בינו לבין עצמו.

גם לסיפור יעקב ועשו הייתי כותב סוף אחר. בכל שנה, כשמגיעים לפרשת וישלח, אני נעצב מחדש. לאחר שנים של נתק נפגשים התאומים הללו, וקובעים להיפגש בצורה יותר מסודרת. יעקב אומר לעשו: לך הביתה, ואבוא לבקר אותך שם. אך הוא לא מגיע אף פעם, הוא מבריז.

3. מהי המגילה האהובה עליך?

שהרה בלאו: מגילת רות. אני מסירה את כיסוי הראש המטפורי שלי בפני כוחו של המספר המקראי. מדובר ביצירה ספרותית מהמעלה הראשונה, החל בפתיחה התמציתית והמדויקת, דרך בניית הדמויות והשמות הסמליים, ועד הסצנה המיתית ההיא בגורן. רות מדברת מעט מאוד (בטח ביחס לנעמי ובועז), ולמרות זאת, עולה מתוך הכתוב דמות רבת עוצמה.

אבי רט: מגילת קהלת. כמה חוכמת חיים מפוכחת יש בה. איבחון דק ומדויק של נפש האדם ושל החיים. הרצונות לעומת המציאות, הדמיונות מול האכזבות, סימני השאלה מול סימני הקריאה, ההתרגשות מול הציניות, והמסקנה הסופית - שאין כל חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה... והכל הבל הבלים... אבל גם בסופו של דבר... סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם... איך הכל מסתדר? שאלה טובה. 

ג'קי לוי: נדמה לי שקהלת, אבל גם רות. תלוי באיזה מצב רוח אני. כשאני במצב רוח רומנטי, אז רות היא המגילה האהובה עליי. אני אוהב את הסיפור שלא מסופר. במגילה מפוזרים רמזים על סיפור אהבה קודם שהיה בין נעמי לבועז, וזה סיפור שהמגילה שותקת לגביו, מאחר שזו מגילה עם המון עדינות. נעמי למעשה מחדשת את הרומן שלה עם בועז, שהוא יותר בגילה מאשר בגיל של רות, והיא עושה את זה דרך כלתה. השכנות אומרות "יולד בן לנעמי" כי הן מכירות אותה ואת הסיפור. ככלל, מדובר בסיפור ישראלי מאוד. בועז בעיניי הוא דמות המופת הישראלית. הוא יותר ישראלי מיהודי - הוא, גדעון ודוד, ואני אוהב אותו.

מגילת קהלת חביבה עליי כששורה עלי מצב-רוח פילוסופי, אבל לא במובן הגרמני של המילה. קהלת בעיניי הוא זורבה היהודי. אני רואה אותו יושב מתחת לסוכת גפנים ביום חם ומוצף שמש; אין חדש תחת השמש – אבל יש המון שמש. הדוגמאות שהוא מביא - טרסות וגפנים - הכל מאוד מזרח תיכוני. הרוח של קהלת שורה על זורבה. בעיניי זה מעין פילוסוף שאוהב את החיים כמו שהם, למרות שהוא לא אופטימיסט.

4. מהו סיפור יהודי בעיניך?

יורם קניוק: לדעתי, יהודים שרדו באלף השנים האחרונות כי היה להם חוש הומור. בכל הסיפור היהודי וכל ההגות היהודית ההומור לא מופנה החוצה, כלפי אחרים, אלא כלפינו פנימה. רוב הספרות היהודית הגדולה של שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים ואחרים – מלאה בביקורת אוהבת; לא מאשימה אחרים, אלא את עצמה. יהודים כתבו ספרות מצחיקה, ופיתחו הומור כדי להתגבר על הרוע, העצב והטרגדיה. כיום רוב הספרות הישראלית משוללת הומור, ולכן היא לא יהודית כל-כך. כך גם מרבית הקומיקאים הגדולים בארצות הברית הם יהודים, ואילו בארץ הקומיקאים צוחקים על אחרים, לא על עצמם.

ג'קי לוי: כרגע, בנקודת הזמן המסוימת בחיי, הסיפורים שאני מוצא אותם הכי יהודיים הם סיפורי חז"ל, אלה שתמיד דילגו עליהם בישיבה. מדובר בסיפורים קצרים שאפשר לקרוא אותם מאות ואלפי פעמים, ותמיד יקרה בהם משהו חדש, ויש בהם הומור ממזרי ביותר. סיפור יהודי בעיניי מגלם בארבע שורותיו את הרוח היהודית, ומצליח תמיד להפתיע אותי, למרות שמאז ומתמיד הייתי יהודי. אלו סיפורי חז"ל, אך באותה מידה גם סיפורים קצרים מסוימים של עגנון ושלום עליכם, שיש בהם משהו מאוד יהודי.

5. מהו הספר האחרון שקראת, שיש לו רוח או צביון יהודי? 

שהרה בלאו: "האיש שקנה ימי הולדת" של אדולפו גרסיה אורטגה. נכון, הסופר אינו יהודי (ועוד קרוי "אדולפו"!), אך בספרד, מולדתו, מכנים אותו "יהודי של כבוד" ובצדק. בספרו מעניק גרסיה חיים לדמות מספרו של פרימו לוי, הורבינק, ילד יהודי בן שלוש שגווע באושוויץ בלי שמישהו ידע עליו דבר. גרסיה בודה עבורו חיים, משלים את סיפור חייו, וקונה לו עוד ועוד ימי הולדת. מדובר בספר חכם, אנושי, מלא חמלה, שנובר בנבכי הזיכרון בין אם מדובר בזיכרון ממשי או בדיוני, ובעיניי, אין יהודי ממנו.

אבי רט: "בלהט הנשמה" של חתן פרס נובל, אלי ויזל. ספריו של ויזל מתארים באופן היסטורי כולל מחד ואישי-חווייתי מאידך, את תנועת החסידות: את הדמויות, ההווי, האווירה, ההתלבטויות, התהליכים, ההשלכות וההשפעות. יכולתו של אלי ויזל לחדור לתוך הדמויות, להגדירן באופן מדויק, ולספר

את סיפורן ההיסטורי והאנושי על כל מרקם חייהן ואישיותן - יוצר פסיפס מרתק של תקופה מכוננת ושל אישים ומנהיגים שהובילו מהלכים משמעותיים בקורות ימי ישראל האחרונים.

אהבתי גם את ספריו של מיכאל שיינפלד, ובמיוחד את האחרון שבהם – "מים שאין להם סוף". הספרים מתארים באופן רגיש ומדויק את עולמם של בני ישיבות ההסדר בישיבה ובצבא, ופותחים צוהר להיכרות מעמיקה עם אנשים, מקומות ועולמות שלא תמיד זכו לחשיפה ראויה שכזו.

יורם קניוק: "תולדות האהבה" של ניקול קראוס, ספר שיש בו המון כוח והומור. היא נכנסת לתוך נשמתה היא ומקריבה את עצמה. גם שהרה בלאו לדעתי היא אחת הסופרות הטובות בארץ. יש בה את אותה טרגדיה וצחוק. היא נהדרת. 

• שלחו כאן סיפור לתחרות "אגדתא 3"