לממשלת ארדואן לא נותרה ברירה

מערכת יחסים בין מדינות נבנית במשך שנים ארוכות, אך אפשר להרוס אותה ביום אחד. שתי הממשלות, כל אחת בטיפשותה, דרדרו את יחסי טורקיה - ישראל לשפל חסר תקדים. רצוי וצריך להוציא את הנַפָּץ מסיפור המשט כדי למנוע ניתוק מוחלט, והצעד הראשון לכך הוא להבין כיצד נראית התמונה מן הצד הטורקי.

למרבית הישראלים הדרישה לוועדת חקירה בינלאומית או להתנצלות, נראית מופרכת לחלוטין, ונעשה קישור כמעט אוטומטי בינה לבין מדיניותה העוינת של הממשלה באנקרה. אולם כפי שהדברים נראים מהצד הטורקי, הממשלה נאלצת לפעול כך כדי להיענות ללחץ ציבורי מאסיבי. דווקא מפלגות האופוזיציה החילוניות, יקירות הציבור הישראלי, הן הניצבות בחזית מול הממשלה ומאשימות אותה בדו-פרצופיות ביחס לישראל. הדרישה החד-משמעית שלהן היא שאילצה את הממשלה להציב את האולטימטום: "התנצלות או ניתוק יחסים".

בעיניים טורקיות סיפור ההשתלטות על המשט נראה פשוט עד כאב. ישראל ניסתה להשתלט על הספינה מחוץ למים הטריטוריאליים שלה, הפעילים אכן ניסו להתנגד בכוח אולם הם לא היו חמושים בנשק חם וכל משטרה אפקטיבית הייתה יכולה לבלום אותם ללא הרג. במבחן התוצאה, וזה מה שחשוב כאן, ישראל הפעילה כוח בלתי-סביר נגד אזרחים והסיפור הסתיים במותם של שמונה אזרחים טורקים ואזרח אמריקני ממוצא טורקי.

החלטת ממשלת ישראל להחזיר מיד לטורקיה את כל הפעילים שנתפסו על הספינה, מהווה הוכחה לשקריות הטענות הישראליות. אם אלה אכן פעילי טרור, אומרים כאן, ישראל הייתה צריכה לכלוא ולהעמיד אותם למשפט. החיפזון הישראלי להחזיר אותם נתפס כהודאה בכך שאין להם שום קשר לטרור.

הסיכום מבחינתם הוא שישראל ביצעה פעולה בלתי-חוקית שנהרגו בה תשעה אזרחים, שאין שום הוכחה ברורה לקשר שלהם לטרור. על כך מגיעה לטורקיה התנצלות רשמית, ואם ישראל איננה חושבת שהיא צריכה להתנצל, שתתכבד ותאפשר לגורם בינלאומי אמין לנהל את החקירה.

על אף שהנרטיב הטורקי הזה כה רווח בציבור, ממשלת אנקרה בניגוד לתדמיתה נטתה להסתפק בכמה הצהרות תקיפות ולתת לעסק למות. מה שהעלה מחדש את העניין לדיון היה לחץ דעת הקהל, הפגישה של בן-אליעזר עם מקבילו הטורקי, ובעיקר התבטאויותיהם הנמהרות של נתניהו וליברמן על כך שישראל לא תתנצל.

התבטאויות כאלה אולי קנו להן אהדה קצרת טווח בציבור, אבל הזיקו ביותר למהלך הדיפלומטי. מבחינה זו גם חשיפת הפגישה של בן-אליעזר, שאילצה את הממשלה הטורקית להניח על השולחן בגלוי מה שעד אז קיוותה לנהל בשקט, הייתה מהלך מזיק.

הפטפטת הישראלית האופיינית, כולל המריבה המסוקרת כל כך בין בן-אליעזר לברק על הפגישה, סוקרה בהרחבה בטורקיה, ומצטרפת גם היא לתמונת המצב שאינה מותירה בפני הממשלה הטורקית כל ברירה.

לפיכך, אם ברצוננו למנוע המשך הידרדרות היחסים, הדבר הנכון בשלב זה מבחינת ישראל הוא ראשית להימנע מהכרזות לוחמניות מיותרות. הדיונים וההסברים צריכים להתנהל בדלתיים סגורות, הרחק מעיני המצלמות.

ראש הממשלה, ורק הוא, צריך להכריז בפומבי בימים הקרובים שישראל מצויה עדיין בעיצומה של בדיקה בראשות צוות מומחים מן המעלה הראשונה, ושעד לסיומה לא יהיה זה נכון למהר ולהסיק מסקנות. במקביל, כצעד דיפלומטי, צריכה הממשלה בתיאום שקט עם טורקיה להכין נוסח מדויק של הצהרה שממנה ישתמע כי ישראל מאמינה כי פעלה כפי שנדרש ממנה בנסיבות העניין, ותמשיך לפעול בנחישות למניעת העברת חומרי לחימה לשלטון החמאס, אולם היא מצטערת על אבדן החיים ומעבירה את תנחומיה למשפחות. סביר להניח שממשלת טורקיה תקבל זאת כהתנצלות ותעבור לסדר היום.

רק כך אפשר יהיה להוריד את שתי הממשלות מן העץ, ולנסות למצוא דרך לבנות מחדש יחסים נורמליים בין המדינות.

פרופ' דרור זאבי מאוניברסיטת בן-גוריון, עוסק במחקר באיסטנבול