ירושלים תחילה

למרות אירועים דרמטיים כמו המשט לעזה והפעולה לעצירתו שהסתבכה, או צעדת שליט והוויכוחים שכבר החלו על המשך הקפאת הבנייה, חיוני שנגזור מדיניות ואף תגובות לאירועים מקומיים מתמונה גיאופוליטית רחבה יותר של האינטרס הלאומי שלנו. חשוב יותר: רצוי שישראל תציג בבירור את עמדתה לגבי המציאות האזורית ואף תפעל לקדמה, ולא תיגרר לעמדת מגיבה ליוזמות של אחרים (או אף התעלמות מהן). אין כמעט נושא בו הדבר חיוני כמו במחשבה, יוזמה ופעולה בנוגע לעתיד ירושלים.

בניסיון להגיע למתווה של שתי מדינות הייתה גישה שגרסה מסלול של הסכם, שיכלול דחיית הנושאים הקשים – ירושלים, פליטים, התנחלויות, גבולות קבע – לשלב מאוחר, אחרי שייבנו יחסי אמון בפועל. גישה זו קרסה. עכשיו הוויכוח הוא בין גישה של חיפוש אחרי הסכם קבע, שביצועו יהיה הדרגתי, לבין יצירת מציאות של הפרדה בצעדים חד צדדיים.

כאשר בממשלה יושבים רבים שאינם מאמינים במתווה שתי המדינות, אנחנו עדים לגמגום וגרירת רגליים גם בבחירה בין שני המסלולים, או בהפעלה משולבת של שניהם. אלה מוליכים אותנו לדינמיקה הנוגדת את ההפרדה, ולחשש כי תגבר ידם של המיעוטים, בשני הצדדים, המבקשים מציאות של שלטון פוליטי אחד.

דינמיקה זו היא לצנינים לפחות בעיני אלה הבטוחים כי מתווה של מדינה אחת בין הים לנהר ייצור כאן בטווח הארוך מדינה לא דמוקרטית, שלא תהיה בה הגדרה עצמית או ביטחון פיזי וזהותי ליהודים. היא גם מסייעת להציג את ישראל בעולם כסרבנית הסדר שרוצה בהנצחת הכיבוש.

אל תתעלמו מהמציאות בשטח

בירושלים, העמימות הזו משמרת מסר ישראלי לא מציאותי כי היא תישאר בירת ישראל המאוחדת לנצח, בעוד המציאות היא שיש בה הפרדה ברורה מאוד בין העיר הערבית והעיר היהודית. מסר זה מאפשר עמידה פשוטה וברורה של הצד הפלסטיני על העקרון לפיו גבולות 1967 הם נקודת המוצא בכל מקום, כולל בבירה. וכך סוגיות טעונות כמו שייח ג'ראח או סילוואן מחלישות את הלגיטימיות של ריבונות ישראלית עתידית על גילה או על גבעת זאב. כך ישנו גם מאבק דמוגרפי מתמיד על שמירת אופיה היהודי של בירת ישראל. וכך יש רטוריקה של אחדות במציאות שהיא מופרדת ומורכבת.

מסר שאינו מבוסס על מציאות, יוצר מדיניות שאי אפשר באמת להגן עליה. הסיסמא נשארת ותחת לחץ היא קורסת כי אין מאחוריה אינטרס של ממש שנתפש כחיוני. לכן גם בנושא ירושלים, ואולי בעיקר שם, חיוני כי לישראל תהיה עמדת מוצא מציאותית וברורה, שתשרת את האינטרס האסטרטגי ארוך הטווח שלה.

עמדת המוצא היא כי ירושלים היא עיר חשובה מכל הבחינות לשני העמים ולשתי המדינות. לכן פתרון שנותן מונופולין על השליטה בה למדינה אחת אינו סביר ואינו קביל. יתירה מזו, ירושלים היא מקום שהעניין בו חורג הרבה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן יש לו חשיבות אזורית ובינלאומית עצומה. היא מקימה אתגר עצום, אבל יש בהסדר לגביה גם פוטנציאל של שינוי יחסים משמעותי עם מוקדי כוח דתיים ואזוריים רחבים.

לכן הפתרון הראוי בירושלים חייב להיות יצירתי, ולכלול לא רק יסודות של ריבונות פוליטית ישראלית או פלסטינית. לגבי האגן הקדוש וסביבותיו צריכים להיות גם יסודות בינלאומיים וחלוקת סמכויות בין נציגי שלוש הדתות הגדולות, תוך כדי משא ומתן רב מוקדים.

לגבי חלקי העיר האחרים, הפתרון לירושלים הוא חלוקתה מחדש, על בסיס של שיקולים מדיניים, חברתיים ודמוגרפיים, ותוך הקפדה על כיבוד זכותן של כל הקבוצות לגישה למקומות הקדושים שלהם.

גבול שלא יפגע בירושלמים

עד להתבססות היחסים בין שתי המדינות, החלוקה צריכה להיות באמצעות גבול של ממש. במידת האפשר, קיומו של גבול כזה אינו צריך להביא לפגיעה במרקם החיים של תושבי ירושלים והסביבה מבחינת הגישה לעיר ולמרכזיה, או בתכנון משותף של העיר או אף בניהול משותף שלה. המטרה צריכה להיות עקירתם של מינימום אנשים מבתיהם, ושמירה על הסדר הציבורי ועל היציבות כמו גם על חופש גישה ותנועה סבירים בין שני חלקי העיר.

המתווה: לא על סמך קווי 67'

אך מתווה זה אינו מבוסס על קביעה כי חלקים שבפועל מיושבים כיום ביהודים הם "יהודיים" ואלה המיושבים כיום בידי ערבים הם "ערביים". או כי גבולות 1967 משקפים את החלוקה המשמעותית לאזורים "יהודיים" ו"ערביים". או כי הזיקות ההיסטוריות והדתיות לירושלים שוות במשקלן.

זיקות היסטוריות ודתיות אינן יודעות גבולות שרירותיים או חצי מקריים כאלה. זיקות כאלה אף אינן ניתנות לחלוקה, וכיום אי אפשר עוד להפריד בין מסורות אותנטיות לבין מניפולציות פוליטיות. אולם אנו עוסקים כאן בקביעת גבולות פוליטיים, שיאפשרו ליהודים ולפלסטינים עצמאות מדינית על בסיס לאומי ותרבותי. גבולות כאלה צריכים להיקבע על פי המציאות הדמוגרפית כיום.

החיוניות של פתרון זה מתבטאת גם בכך שהמציאות בפועל משקפת אותו הרבה יותר מאשר את חזון העיר האחת והמאוחדת. כך לגבי מערכת החינוך בעיר המזרחית, המופעלת על ידי הרשות, וכך לגבי הבחירות לרשות, שתושבי ירושלים הפלסטינים משתתפים בהן.

הפתרון תואם את האינטרס של ישראל בשמירת רוב יהודי בעיר ובמדינה, וגם את החשיבה של הרשות הפלסטינית, הכוללת את תושבי ירושלים המזרחית במרשם התושבים שלה. רק פתרון כזה גם יביא לסיום את הניסיונות הבלתי פוסקים של יהודים ושל פלסטינים בירושלים לשמר או לשנות את מרקם החיים הקהילתי הנוכחי בעיר באמצעות "יצירת עובדות בשטח" בניגוד לחוק או מתוך מניפולציה שלו.

היוזמה כמנוף

עקרון זה ייתקל כמובן בהתנגדות. גם אחרי שיופעל, יישארו שכונות "מריבה" שהפכו כבר מעורבות, או שהן קרובות למקומות הקדושים, או יושבות על צירי חיבור בין חלקי העיר, כגון העיר העתיקה, סילוואן ושייח ג'ראח. יישארו גם אזורי העיר המזרחית שיש בהם ריכוז של פעולה ישראלית, כגון משרד המשפטים ובית המשפט המחוזי של ירושלים. לגבי כל הסוגיות האלה צריכים לחשוב על פתרונות יצירתיים. אבל אסור לתת למקרי המחלוקת לצבוע גם את האזורים המובהקים, שהם יהודיים או פלסטיניים בהתאמה.

ליוזמה ישראלית מסוג זה כמה יתרונות: היא יוצרת מנוף בעל חשיבות אזורית ובינלאומית עצומה, ומצביעה על רצינותה ונחישותה של ישראל באחד הנושאים הקריטיים של הסכסוך. היא מקדמת את האינטרס האסטרטגי הישראלי בפתרון של הפרדה שיש עמו הגדרה עצמית לשני העמים. והיא מאפשרת גם פעולה עקבית ונחושה והדרגתית לקידומו אף מבלי לחכות להסכמי קבע.

גזירת דין אחד לכל שכונות ירושלים, בלי קשר לאופיין המיוחד ולהרכבן הדמוגרפי הנוכחי - בין אם הוא מבוסס על קווי 1967 ובין אם הוא מבוסס על "אחדות" העיר לנצח נצחים - היא מרשם בטוח לסיכול הפרדה בין שתי מדינות.

קידום נחוש והדרגתי של הפרדה בעיר, בתיאום אזורי ובינלאומי, יאפשר גם דינמיקה חדשה של פריצת דרך. הוא יאפשר גם העברה הדרגתית אך מיידית של שכונות וכפרים ערביים הכלולים היום בתחום העירוני של ירושלים לתחום הרשות הפלסטינית. תושביהם יחדלו להיות תושבי מדינת ישראל, ויימצאו סידורים שיאפשרו בפיקוח הולם היוון זכויותיהם בביטוח הלאומי.

מצד שני, הפרדה כזו תאפשר גם הכרה בינלאומית בצירופן של שכונות יהודיות לירושלים העברית, ואלה יהיו חלק בלתי נפרד מהעיר ויישמר בהן חופש מלא של תכנון ובנייה, כמו בכל חלק אחר של ירושלים.