אלמנה אוזבקית של ישראלי: תנו לגדל ילדי כאן

יש מחלוקות שבהן שני הצדדים צודקים - וכדי לפתור אותן, צריך מידה של התחשבות ורגישות. כזה הוא, כנראה, סיפורה של ולנטינה גופר, אזרחית אוזבקיסטן המבקשת לחיות בישראל ולגדל כאן את שני ילדיה, בניו של בעלה הישראלי, שמת לפני שלוש וחצי שנים מסרטן המוח. אלא שמדינת ישראל, לפי שעה, אינה מאמינה שהילדים הם ילדיו - ודורשת הוכחה. ולנטינה, שבאה לפני חודש לישראל בניסיון להסדיר את העניין, אינה מבינה כיצד תוכל להוכיח את אבהותו של בעלה המת, ולנוכח המבוי הסתום הביורוקרטי, לא נותר לה אלא לגייס את תמיכת משפחתה הישראלית וחבריו של בעלה המנוח ולנסות לדבר על לבם של פקידי מנהל האוכולוסין - שלפי שעה, מתבצרים בעמדתם. 

ולנטינה עם ילדיה - דוד בן ה-7 ומיכל בת ה-4 (רפרודוקציה: צפריר אביוב)

הסיפור העצוב מתחיל לפני כעשור, אז שהה גרשון בטשקנט בירת אוזבקיסטן, כשליח משרד החוץ. גופר, יליד מושב ניר בנים, בן להורים מדור המייסדים, בוגר שירות צבאי בסיירת מטכ"ל, היה כבר אב לארבעה ילדים - שניים מכל אחת משתי נשותיו הראשונות, מהן התגרש. במהלך שהותו בטשקנט, לשם נשלח כיועץ חקלאי, הכיר את ולנטינה, לימים אשתו השלישית. הם התאהבו, ולאחר שנולד בנם הראשון, דוד (הקראוי על שם אביו, ניצול שואה), הם החלטו למסד את הקשר והתחתנו. באוזבקיסטן נרשם דוד כבנם המשותף - רישום שאינו הוכחה מספקת עבור משרד הפנים הישראלי.

בתום חמש שנות השליחות, שב גופר לארץ, ואשתו הצטרפה אליו כמה חודשים לאחר מכן, יחד עם בנם. ולנטינה שהתה בישראל באשרה של תושב ארעי, ודוד הקטן הוכר כ"קטין נלווה". הם חיו במושב כשנה, שבמהלכה היו אמורים להסדיר את מעמדם של האם ובנה מול משרד הפנים, כדי שיוכלו לפתוח בהליכים לקבלת אזרחות, מתוקף היותם אשתו ובנו של אזרח ישראלי. אלא שאז התחילו הצרות.

"מת בלי לחבק את בתו אפילו פעם אחת"

"אולי היינו צריכים להשקיע יותר בכל הדברים הביורוקרטיים", אומרת ולנטינה, "אך בעלי בדיוק חלה באותה תקופה והראש שלי לא לגמרי היה בסידור המסמכים". תוך כדי הטיפולים שעבר בעלה, נכנסה ולנטינה להריון פעם נוספת. בני הזוג החליטו כי לעת עתה, תשוב לאוזבקיסטן - "ואז, או שאחזור או שהוא יצטרף".

ולנטינה וגרשון גופר, בימים מאושרים יותר (רפרודוקציה: צפריר אביוב)

אבל התוכניות לא התממשו. "כשהגעתי לשם, ההריון שלי התברר כמאוד קשה, הייתי כל הזמן בבית חולים ולא ממש יכולתי לטוס ולחזור. גם גרשון, עם גידול בראש, לא יכל להגיע אלינו. הילדה נולדה מאוד חולה, שום מערכת בגופה לא תיפקדה כראוי והרופאים אסרו עלי להטיס אותה לארץ. גם גרשון עבר טיפולים ולא יכל לבוא. כך נוצר מצב נורא קשה ומסובך. בעלי מת בלי לחבק את בתו אפילו פעם אחת. אבל תמיד אמרנו שאנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו בארץ, ואני חושבת שזה עדיף גם בשבילם. יש להם אחים כאן, מהנישואים הקודמים של גרשון, והבן שלי נקשר אליהם כשהיינו כאן. יש להם גם סבתא".

משרד הפנים: הייתה להם שנה להסדיר מעמד

השנים חלפו בינתיים, ולנטינה התאוששה, והחליטה לנסות להגשים את רצונו של בעלה. בסוף מאי הגיעה לארץ, כדי לנסות ולהסדיר את מעמדה ולהביא גם את הילדים לגדול ולהתחנך כאן, כפי שרצה אביהם, וכפי שרוצים כל בני משפחתם בישראל.

בבית העלמין במושב, שם פקדה את קברו של בעלה, פגשה באקראי בכמה מחבריו, שנרתמו לעזרתה. "אני לא חושב שלילדים של גרשון מגיע פחות מהילדים שלי", אמר ל-ynet אחד מהם, נועם יעקבא. "ההבדל בינינו זה שאני נשוי לישראלית והוא לאזרחית זרה לא יהודייה. זה נראה לי פשוט אכזרי". אפילו אחת מנשותיו הקודמות של גופר נרתמה למאבק, והיא קוראת להביא לארץ את שני אחיהם החורגים הקטנים של ילדיה.

אבל במשרד הפנים בינתיים לא מתפשרים. סבין חדד, דוברת רשות ההגירה ואוכלוסין, מבקשת להסביר: "ולנטינה גופר נחשבת לאזרחית זרה, ששהתה כאן במשך שנה ב-2005. לילדים אין שום הוכחת אבהות. הם התחתנו ב-2003, שנה אחרי שנולד בנם דוד. כשהגיעו לארץ, הבן נרשם כקטין נלווה, ובמשך שהייה של שנה, הם לא הסדירו את מעמדו ולא הגישו שום בקשה כדי שיקבל מעמד אחר. נאמר להם שעליהם לרשום את הילדים כילדיו של גרשון גופר ז"ל - והם לא עשו זאת.

אין לה בסיס חוקי לבקש אזרחות לה ולילדיה, עד שלא תוכיח שהם ילדיו של גופר ז"ל. באפשרותה לגשת לבית משפט ולהגיש בקשה".

במצב עניינים רגיל, אכן הייתה יכולה זאת להיות פרוצדורה פשוטה: מגישים בקשה להוכחת אבהות לבית המשפט, ונערכת בדיקת רקמות להשוואת DNA בין האב לבן - אך איך בדיוק ניתן לעשות זאת, אם האב כבר מת? על כך אין לחדד תשובה.

"אני יודעת שלא עשינו כל הדרוש לפי החוקים של משרד הפנים, כדי שהילדים שלנו יחיו בישראל, אבל לא חשבנו שהוא ימות מסרטן", אומרת ולנטינה בתחינה. "אני בטוחה שאם היינו מודעים לכל הקשיים שיש לנו היום, היינו עושים הכל אחרת. גרשון רצה שדוד ומיכל יגדלו בישראל, אך מת בלי להיפרד מהם וממני. הם עכשיו באוזבקיסטן, כי לא היה לי כסף לכרטיסי טיסה לכולנו. חשבתי שאגיע לכאן ואוכל להסביר כמו שצריך למשרד הפנים על המצב הבעייתי שלנו, ושיתחשבו בנו". בינתיים, לא מתחשבים בה.