מי אחראי - חייל או גנרל?
אם הפצ"ר אינו רוצה להאשים מאות חיילים בהרג מאות אזרחים עליו לחפש את מקורות האחריות. הם אינם רחוקים ממשרדו: אלו הם מקבלי ההחלטות בדרג הצבאי והמדיני
הפרקליט הצבאי הראשי הודיע על העמדה לדין של חייל שיואשם בהריגה
במבצע "עופרת יצוקה". שוב מוצאים שעיר לעזאזל, כובלים אותו בידיו וברגליו ומאשימים אותו בחטא שביצע למרות שאינו אחראי לו. אך תנאי ראשון לאשמה הוא אחריות.
לעתים מזומנות, לא מעמידים אדם לדין כי אינו אחראי למעשיו. אולם אם מנהל בית חולי נפש ישחרר חולה אלים בידיעה ברורה על מעשיו העתידיים, מי ששיחרר אותו נושא באחריות למעשיו. מקרה החייל הפשוט שהואשם בהריגה (שאין מקום להצדיקה) ב"עופרת יצוקה" כה דומה, עד שהלב נחמץ וההיגיון אינו מוצא מנוח.
כוחות צה"ל שקיבלו פקודה מפורשת לכבוש את פרברי העיר עזה הוכנסו למצב בלתי אפשרי. מצב שבו כל בית ממוקש וממולכד, ברבים מהבתים מתגוררים נשים וילדים, כל התקדמות כרוכה באש מאסיבית ביותר, פיצוץ קירות למעבר, פיצוץ מעברים ברחובות שלמים וכן הלאה. כדי לשמור על חייהם התאמנו החיילים בשיטות לחימה הכרוכות בהכרח בהרג אזרחים, עובדה שהייתה ידועה מראש למתכננים, למפקדים ולדרג האזרחי העליון. ישנן מספיק עדויות לכך מפי הסוס.
לכל מפקד ולוחם ברור כי טעויות, שגיאות ותקלות הן חלק אינהרנטי במלחמה, ובמבצע "עופרת יצוקה" על אחת כמה וכמה. הכל היה צפוי אך לחיילים ולמפקדיהם לא היתה רשות נתונה להימנע מסיטואציה שיונקת אותם להחלטות מוטעות בלתי נמנעות. אכן החטאים היו חזויים ודטרמיניסטיים.
אלא אם כן היו קובעי ההחלטות האסטרטגיות חושבים פעם נוספת על גורלם הבלתי נמנע של חלק מהחיילים והקצינים לעמוד לדין במוקדם או מאוחר. אלא אם כן היו קובעים החלטה אחרת: לא להיכנס לשטח האורבאני, לא להסתבך בלחימה חסרת תכלית. או אולי יכול מישהו להסביר מה חיפשו שלוש חטיבות בתוככי עזה במשך שבועיים?
נחזור להתחלה: החייל הפשוט שמואשם בהריגה לא היה אחראי למעשיו כמו אותו חולה אלים ששוחרר מבית החולים. האחראים הם אלו ששלחו אותו, אלו שפיתחו את תורת הלחימה, אלו שאימנו והכשירו אותו, אלו שתכננו את מבצע עופרת יצוקה ואת החדירה לשטח הבנוי.
לא אזרח אחד נהרג במערכה אלא מאות רבות. צה"ל ביושרתו פרסם את המספר והיד רועדת ואינה מסוגלת לרשום אותו. הרג מאות אזרחים אינו יכול להיות מקרי. המעשה הבודד הופך לסטטיסטיקה, ויש כנראה מכנה משותף מסוים. על כך הפרקליט הצבאי הראשי לא נותן את דעתו.
אם הפצ"ר אינו רוצה להאשים מאות חיילים בהרג מאות אזרחים, עליו לחפש את מקורות האחריות. הם אינם רחוקים ממשרדו: אלו הם קובעי ההחלטות ברמות הבכירות של הדרג הצבאי והדרג המדיני. אלו שאישרו את תוכנית המבצע, אישרו להפעילה, וקבעו את ההחלטה האסטרטגית להכניס כוחות לפרברי עזה.
אך מה לנו כי נלין? האם לפרקליט הצבאי הראשי עצמו שהורה להעמיד את החייל לדין אין חלק בהחלטות האסטרטגיות? האם לא ידע והבין שאין שום הוראה, נוהל קרב, תקנות ותהליכים, שימנעו את המעשה האומלל של החייל ושל דומים לו שמעשיהם נחבאים עדיין? האם מחה, צעק, איים? הלוואי.
אפשר לדמות את השופטים המכובדים יושבים למשפטו של החייל על כסאותיהם הרמים. אנשים נבונים הם, ברור להם היכן מקור האחריות, היכן האשמה, אך אין בכוחם ובאומץ לבם לקום כמו אמיל זולה ולצעוק – אני מאשים.
שמואל גורדון, ד"ר למחקרים אסטרטגיים ויחסים בין-לאומיים. אל"מ (לשעבר) בחיל-האוויר
לפנייה לכתב/ת 
הפצ"ר. מה לנו כי נלין
צילום: דובר צה"ל
מומלצים
