מיהו היהודי הנרדף?

הכתובת שריסס יונתן שפירא, "ישוחררו כל הגטאות", ומיד בהמשכה "תשוחרר עזה" - בסמוך לגטו ורשה שבפולין, הן רק ביטוי אחד של טרמינולוגיה בה משתמשים אנשי רוח ודעתנים המזוהים עם השמאל הקיצוני. זאת במטרה לתאר את נוכחותה בת 40 השנים של מדינת ישראל בשטחים כאימפריאליזם חסר רסן, המונע מתפיסת עולם גזענית מוצהרת שמטרתה אחת: ליצור Lebens Raum Judo - כלומר, מרחב מחיה יהודי במזרח התיכון. על פי משנתם של קיצוני השמאל, אדריכליו של הרעיון הם אבות הציונות ומבצעיו הם המתנחלים.

"מרחב מחיה" ו"גטו", כמו מונחים רבים אחרים המשמשים לתיאור המצב האמור, שאולים מהטרמינולוגיה הנאצית. תכליתה: להציג את ישראל כמי שנוהגת על פי אמות המוסר של הרייך השלישי. מכאן קצרה הדרך למסקנה שהם רוצים להפיץ: כמו הנאציזם, גם הציונות והישראליות הן אויבותיו של המין האנושי.

בחינה מעמיקה יותר של השימוש דווקא בטרמינולוגיה שמציגה את מדינת ישראל כאימפריה עריצה ודורסנית ואת תושביה כקלגסים אכזריים, מגלה כי מאחורי השימוש בה עומד לא רק הרצון לעורר את דעת הקהל נגד הנוכחות הצבאית והמדינית בשטחים, זו שגורמת גם לעוולות, אלא בראיית עולם בעלת אופי פרדוכסלי.

הרי אותם "מתנגדי הכיבוש" לא מוציאים עצמם מן הכלל הישראלי, ובתוך עמם הכובש והאכזר לשיטתם הם יושבים ומנסים לשנות. מדוע איפוא יציג אדם עצמו כאלטרואיסט והומני באופן אישי אך כשייך לקולקטיב נאצי?

התשובה מצויה בזהות הקולקטיבית הישראלית המבוססת על עצם היותו של העם היהודי קורבן. מדינת ישראל לא נולדה בלידה לאומית טבעית כרוב מדינות העולם, אלא ב"ניתוח קיסרי" ב-29 בנובמבר 1947, אז החליט העולם לגאול את העם היהודי מקורבניותו ולהעניק לו את תקומתו. תחושת הקורבניות מלווה את מדינת ישראל אפוא מיום היווסדה, והיא שהולידה ביטויים כגון: "העולם כולו נגדנו" ו"או"ם שמום". מה הפלא שבמדינה הקטנה ומוקפת האויבים, שני אתרי התיירות החשובים הם אנדרטאות לזכר האסונות שחווה העם היהודי? האחת מזכירה את חורבן הריבונות שהביא לגלות בת אלפיים שנים, והשניה את השואה שבה נרצחו שליש מבניו. אלו הם הכותל ו"יד ושם" בהתאמה.

תחושת קורבניות כה עמוקה זו חייבת הייתה להשתחרר באופן כלשהו, ואת הביטוי לכך יצרה מלחמת ששת הימים. במשך פחות משבוע לא רק שהמדינה הצעירה שילשה את שטחה והפכה אדונית על אוכלוסיה זרה. היא גם הביסה את שלושת הצבאות העיקריים שהיוו איום ממשי לקיומה. 

אך מלבד אופוריה רגעית של ניצחון צבאי, הולידה מלחמת ששת הימים את המציאות ההפוכה לזו שמכיר הקורבן, ובה הוא דווקא בעל הכוח. הנה היהודים מנצחים, לא נסים מאימת הקוזאקים ולא נכנעים לתכתיבי הפריץ. הם עתה בתפקידו הוא, הם הקוזאקים החדשים בשכונה.

תחושת הניצחון והמציאות המדינית בשטחים הביאו להקצנה בטרמינולוגיה ובהשקפת העולם. תחושת הקורבניות שהתחלפה באחת בכיבוש מזהיר, העלתה את סף הגאווה העצמית. עתה החל עם ישראל לנוע מן הצד האחד של הסקאלה, שבו יושב הצאן ההולך לטבח, אל עבר הקצה השני שבו מצוי עם האדונים, והפלסטינים הם רק הבמה עליה נסללת הדרך.

כך הביטוי שטבע ישעיהו לייבוביץ', "יודו-נאצים", יותר משסמל את כוונתו המוסרית, התפרש בעיני "האספסוף השמאלני" אם נשתמש בביטוי של מישל וולבק, כאידיאל. על פיו - היהודים הרפים, קורבנותיה של ההיסטוריה, זוכים להרגיש את העליונות הכוחנית, את העונג שבכיבוש, הם חשים את שחשו אטילה ההוני, ג'ינג'יס חאן והיטלר.

ההתנהלות במתח שבין קורבן לכובש היא שמטפחת השקפת העולם המציגה את מדינת ישראל כאימפריה כובשת ומדכאת המשיקה לרייך השלישי, כלומר מונעת משנאת זרים וסיפוק לאומי מסבלם של עמים אחרים.

זהו גם מקורו של התענוג האמביוולנטי המניע בסופו של דבר את הפרובוקציות שמייצרים אמני גרפיטי מסוגו של שפירא. מחד - השייכות לאומה העליונה הכובשת, ומאידך התנגדות מוסרנית למעמד האימפריאלי החדש שהם בעצמם שותפים לו.

ליאור אלפרוביץ מרצה להיסטוריה של השואה במרכז הבינתחומי הרצליה