הקשיבו לרבנים שיצאו נגד הזרים

מחאתם של רבנים ממנהיגי קהילות דרום תל אביב, בדמות עצומה שקוראת לא להשכיר דירות לעובדים זרים לא חוקיים ומסתננים, עוררה תגובות מתלהמות וצפויות. דפוס קבוע במחוזותינו שאופייני לפעילי שמאל, הוא השתקת מחאת המדוכאים בתביעה להקפיאה או לדחותה לזמן אחר. זאת לטובת קדימות מאבקים אחרים שהם נרתמים להם, כדוגמת מאבקיהם הצודקים של הפלסטינים, הפליטים ומהגרי העבודה.

מעולם לא היה מצבן של שכונות דרום תל-אביב גרוע יותר. כמי שנולדו וגדלו בנווה-שאנן ובשכונת שפירא בחיקן של קהילות מפוארות, אנו מבכים את מעלליהן של הרשויות. במקום לקדם ולרומם את התושבות והתושבים, הן ממשיכות באפליית השכונות, בהפקרתן ובדרדורן.

מאבקינו בשכונות שקוף לאותם פעילים. הגושפנקא להפוך את שכונות הדרום לתחנת מעבר לקהילות שונות, נתמכת באקסיומה שקבוצות אקטיביסטיות מתקשות או לא מעוניינות לערער עליהן. מרחב השכונות הפך כר פורה ל"פעילות חברתית" ולכן קבוצות אינטרס, כל אחת בדרכה, דואגות לשימור המצב הקיים.

מאז ומעולם מנת חלקינו הייתה אפליה בתקציבים ובמוסדות חינוך ותרבות, למעט כמובן בתי-כנסיות ומעגלי רבנים ורבניות צדיקות שעליהם גאוותנו. למעשה, בתי הכנסת של משפחותינו המסועפות המחוברות אלה לאלה בשותפות גורל ומשתרעות בכל רחבי דרום העיר, הם שמהווים את מוסדות הקהילה, הם שתומכים ומעצימים אלו את אלו ועמלים לפצות על החסכים הקשים שדווקא הרשויות אחראיות להרחבתם המתמשכת.

קריאת הרבנים אינה להתנכלות לזרים. מסולפת הפרשנות כאילו הם פוסחים על סעיפי "ואהבתם את הגר". זאת זעקה על התנערות המדינה מטיפול יסודי לדיור, לתעסוקה, ולקידום הפליטים כקהילה עם צרכים, שלפי שעה העדפתה באה על חשבון איכות חייהן של הקהילות שלנו.

עצומות מסוג זה הופכות לכלי שיסוי בידי מערכות ההגמוניה הפוליטית והתקשורתית נגד המוחלשים והמופלים ממילא. מרגע פרסומה מיסכה התקשורת את העצומה בתאורה שלילית, באמצעות תגובות מתלהמות ומסיתות של דוברי הבטן השבעה למינם.

רוצים חרדים ברמת אביב?

אך העצומה חשפה למעשה את הסיאוב המוסרי בזרועות השלטון; פוליטיקאים, אקטיביסטים ואנשי תקשורת המדברים בלשון הומניטארית מעל ראשי אוכלוסיות מדוכאות. זאת בשעה שיש להפנות את האחריות למתיחות בין קהילות הזרים ותושבי השכונות אל מנהיגי ישראל ותל-אביב שמפקירים באופן שיטתי וכרוני את הפריפריה, שבניה ובנותיה הם מזרחים, ערבים, פליטים ומהגרי העבודה.

הרקע התרבותי של האקטיביסטים למינהם, מהווה מקור לאדישותם לגבי מאפייניה הפרטיקולריים של הקהילה הוותיקה. כך קורה למשל כי דפוסי הפנאי של מהגרים ופליטים, מחללים את קדושת השבת והפרהסיה של קהילות מסורתיות. במקום לדאוג לשמירתן, הפכו הגינות הציבוריות בשבת למעשנות בשר בווליום קולני, בתמיכה ובעידוד של אקטיביסטים.

בתהליך מתוחכם, בו האקטיביסטים חוגגים ב"גינת לוינסקי" עם מהגרים ופליטים, הולכת ומתמסמסת תרבות העבר של השכונות. בתי כנסת נסגרים ועל חורבותיהם קמים בתי תמחוי, ואין זכר לתפארתו וסמליותו של "גן הקווקזים", שמו המקורי של הגן. לעתיד לבוא, כשישובו הפליטים לארצם, יימחה זכרון השכונות. את מקומם של ילידי השכונות יתפסו "בני הטובים" שהגיעו לכאן כדי לצבור הון סמלי כפעילים חברתיים וכמנהיגים מקומיים.

כשהונחתה התחנה המרכזית החדשה כפצצת מימן יחד עם שאר "מוסדות התרבות" שסביב: המכון הפתולוגי, בית המעצר וקריית המלאכה, היא המיטה בסביבותיה אסון אקולוגי והומניטארי בקנה מידה של פשע נגד האנושות.

בחסותה של התחנה החדשה מתחוללים פשעים חמורים של סוחרי עבדים, סוחרי סמים וסוחרי נשים למטרות זנות. מעשים אלה מערערים את נפשם וביטחונם האישי של אנשי השכונות. הקורבנות המיידיים מתגוללים ברחובותינו: נשים, קורבנות הסחר לזנות, נרקומנים ונרקומניות השוכבים חסרי חיים בתוך ערימות אשפה נערמות.

בשנים האחרונות נותבו גם אלפי פליטים ומהגרי עבודה לאזור. תושבי שכונות הדרום הופכים למעשה לקולטים האולטימטיביים של כל מי שהמדינה אינה מעוניינת לקלוט, אלא רק לעבודות דחק ובתנאים נוראיים של שכר ומגורים. את מלאכת הקליטה אנו עושים מתוך מחויבות לערכים ההומניסטיים עליהם גדלנו. ללא לאות, ובניגוד למשמיצים אותנו, אנו אלה שמשלמים את מחיר החצר העכורה והשחורה של העיר הלבנה. אך כל בקשתנו היא חלוקה שוויונית של משאבים וחלוקה שוויונית בנשיאת הנטל בקליטתם זו.

אותם אלה המתקוממים מול עצומת הרבנים, דוממים או מגלים סולידריות כאשר קבוצת תושבים, פעילים ופוליטיקאים מהשמאל, נאבקים לדחיקת חרדים משכונת רמת אביב. זאת צביעות מאחורי ארשת מזויפת של זכויות אדם. היפוקרטיה במסווה של דמוקרטיה.

שולה קשת, פמיניסטית מזרחית, פעילה, תושבת וילידת שכונת נווה שאנן בדרום תל אביב.

יורם בלומנקרנץ, גדל, התחנך ופעיל בשכונת שפירא בדרום תל- אביב.