האיש שגרם לסרקוזי לבכות

יולי 1942. פריז תחת שלטון וישי נכנעת לחיילי הוורמאכט ומוכנה לשמר את הסטטוס קוו עם גרמניה הנאצית במחיר חייהם של אזרחיה היהודים. בתחילה דובר רק על יהודיה "הזרים": מהגרים מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כוסלובקיה ורוסיה שמצאו בה מפלט.

יותר מ-13 אלף יהודים - שליש ילדים, מחצית נשים ורבים מביניהם קשישים, נכים וחולים - רוכזו בתנאים מחפירים במתקנים סגורים שלא נעשו בהם כל הכנות לקליטתם. משם המשיכו למחנות עבודה ברחבי צרפת ומהם הלאה למחנות ההשמדה. על ריכוז היהודים ומאסרם היתה אמונה משטרת צרפת.

ז'אן רנו בישראל (צילום: ניר שאנני)

הסכמים שנחתמו בין הממונה על כוחות המשטרה הגרמנית באזור לבין מזכ"ל משטרת צרפת העניקו לצרפת סמכויות מסוימות תחת הכיבוש הנאצי, לצד משלוחי נשק וציוד בתמורה לשיתוף הפעולה. צרפת רצתה להאמין שבכך שמרה על ריבונותה גם אם במחיר הפקרת אזרחים ושיתוף פעולה עם רציחתם.

בפועל, עד לקיץ 1943 כוחות משטרת צרפת הם שטיפלו במפקד היהודים, בהפקעת רכושם, במאסרים, בריאקציות, בפיקוח על נשיאת הטלאי הצהוב ובהחתמת תעודות שנשאו במילה: יהודי. משטרת צרפת הופקדה במקביל גם על הקמת מחנות ריכוז, ניהולם ושמירתם והעמידה שוטרים חמושים לליווי הרכבות שהסיעו יהודים לגבול גרמניה.

הסרט "נקודת איסוף", שפתח אמש (ה') את פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, מתמודד בין היתר עם אות הקלון שנושאת צרפת מאז ועד היום. זהו אחד הסרטים העלילתיים היחידים שמתארים שלב אחר שלב את האופן שבו החברה האזרחית הצרפתית בשתיקתה אפשרה לזוועה להתרחש על אדמתה.

"רציתי להשתתף בסרט הזה למען ילדיי", אומר השחקן הצרפתי, ז'אן רנו. "זה סרט חשוב, שהוא גם עדות שמבוססת על עובדות היסטוריות וגם זיכרון מול השתיקה". רנו מגלם בסרט רופא יהודי, היחיד שהופקד לטפל באלפי האסירים באצטדיון Veldrom D'hiver לפני הגירוש ולאחר מכן במחנות העבודה.

הסרט איפשר לי להראות צד אחר שקיים בי

"מעולם לא הציעו לי לגעת באזורים האלה ותודה לאל על הסרט הזה שאיפשר לי להראות גם את הצד הזה שקיים בי", אומר רנו ומודה שעד לתחילת העבודה על הסרט לא הכיר לפרטי פרטים את העובדות הקשות. "אני יודע כמובן על זוועות המלחמה, אבל עד שאתה לא לומד את העובדות, הפרטים, המספרים, אתה לא באמת מבין. כשאתה נכנס להפקה שכזו ברור לך שאתה נוגע בחומרים טעונים. על סט הצילומים היו רגעים לא קלים וכל אחד מאתנו התמודד בדרכו".

מה שאולי הכי קשה לעיכול הוא שיתוף הפעולה של צרפת והאופן שבו היא פשוט הקריבה את יהודיה

"זה נכון לגמרי, אבל צריך לזכור שהנאצים רצו הרבה יותר ממה שצרפת היתה מוכנה לתת. הם ביקשו 100 אלף יהודים. צרפת שלחה למוות 13 אלף. אף אדם לא היה צריך להישלח, אין על זה ויכוח, אבל אלו המספרים. בפועל היו לא מעט צרפתים בתנועת ההתנגדות. היתה אנטישמיות אבל לצדה היו גם צרפתי טובים שהחביאו יהודים ועזרו להם.

גד אלמליח מתוך "נקודת איסוף"

"זה קל לעשות דמוניזציה לאלו ששונים ממך. מי כמוני יודע. אני נולדתי בקזבלנקה להורים מאנדלוסיה. גדלתי בצרפת. בן הזקונים שלי אמריקני ואני נשוי לאנגליה. אני מכיר את הפחד מזרים למרות שאינני יהודי. מצד שני, אולי חלק ממני כן יהודי, הרי גדלתי במשפחה יהודית. בכל מקרה, הנושא הזה קרוב ללבי".

גדלת במשפחה יהודית?

"כן. איבדתי את אמי בגיל צעיר ומגיל 12 גדלתי במשפחות של חברים. שתיים מהן יהודיות. מהם למדתי את המנהגים, למדתי שיש הבדל בין אשכנזים וספרדים, למדתי מושגים כמו 'גולה' שלא הבנתי קודם. איתם חגגתי את הפסח ומהם שמעתי פעמים רבות על הארץ המובטחת. הסיפורים שלהם העשירו אותי. נולדתי ב-1948, זה נשמע סמלי, אבל אולי בגלל זה ישראל היא חלק ממני. יש בי הרבה רגש כלפי המקום הזה לצד הערכה לאינטליגנציה ולהומור היהודי. בואי נגיד שהנושא היהודי מעניין אותי יותר מהנושא המוסלמי".

למה הכוונה?

"הוא פשוט נוגע לי יותר. יש ביהדות טעם, אינטליגנציה, אמנות והומור שזה הדבר שהכי קרוב אליי. מה שתמיד תפס אותי זה ההומור שנטוע בלב לבו של סבל וקושי. זה מאוד מזכיר לי את הווי החיים באנדלוסיה. אני מוצא דמיון בין אנשי אנדלוסיה ליהודים".

אצלנו קוראים להומור נשק של מיעוט

"בדיוק לזה התכוונתי. אני אומר מה שאני מרגיש בלי לעשות חשבונות. זו הסיבה שהגעתי לירושלים וזו הסיבה שאני כל כך גאה להיות בסרט הזה".

למצוא את הדמות שבתוכי

רנו יודע שהבחירה שלו לשחק בסרט מפתיעה. אחרי הכל מדובר בתפקיד לא גדול ובדרמה שרחוקה מאד ממכלול העשייה שלו עד כה. "זהו בדיוק האתגר", הוא אומר, "זו שאלה לא פשוטה איך לשחק דמות היסטורית? האם לחקות אותה? להסתפר ולהתלבש כמותה? אני לא מאמין בחיקוי. אני צריך למצוא את הדמות בתוכי.

"התפקיד שלי הוא להעביר את הסיפור, לתרגם את הדמות למשחק וגם פה שאלתי את עצמי קודם כל מה זה אומר להיות רופא? בשבועת היפוקראטס נכתב שתפקידו לשרת תמיד את בני האדם באשר הם ולהקל על סבלם. אז שאלתי את עצמי איך עושים את זה? יש כאלה שמשתמשים בתרופות ומשחות. אחרים עושים את זה באמצעות הומור. אני בחרתי לשלב בין השניים".

אמרת שעשית את הסרט הזה בשביל הילדים שלך?

"כן, רציתי שהם יראו את אבא שלהם בסיפור של דמעות ודם. זה סיפור מהחיים. זה לא עוד רומנסה שבה את עוזבת אותי או אני עוזב אותך. זה סיפור אמיתי על סבלותיהם של אנשים, סיפור על ברבריות שנופלת לך על הראש יום בהיר אחד בלי כל סיבה. אני רוצה לומר להם שהאנושות נפלאה והחיים יפים, אבל שבו זמנית גם השטן קיים. גם בתוכנו מסתתר הצד האפל ואסור להתעלם מזה".

"לא. אני לא רוצה לשפוט אף אחד. אמנים הם גם אנשים פרטיים עם דעות ועמדות משל עצמם. באופן אישי אני חושב שאמנות צריכה תמיד להושיט יד כי אחרת כולנו נעזוב את אתונה, נעבור לספרטה ונהפוך ללוחמים. ברור שזה לא פשוט, המלחמה מקשה עליך לראות את האדם שבצד השני. אבל איך נוכל לפתור בעיות מבלי לתקשר אחד עם השני? למה אנחנו, האמנים, מועילים אם לא לכך בדיוק. למה משמש הליצן? – ואנחנו בסופו של דבר ליצנים גם כשאנחנו נוגעים בנושאים קשים ובטרגדיות – התפקיד שלנו הוא להקל".

היהודים בצרפת הכבושה (מתוך "נקודת איסוף")

למרות שהוא מזוהה עם צרפת, רנו מגדיר את עצמו כמהגר נצחי שחי בין מדינות, שפות ותרבויות. "אני מתפתה לומר שזה הפך אותי לאדם סובלני יותר", הוא אומר ומוסיף, "לצערי אינני יכול לומר את זה על עצמי". הוא מכור להרגלים ויודע את גבולותיו, או כך לפחות הוא מעיד על עצמו ברצף אסוציאטיבי של מחשבות אליהן הוא נוסק.

זיכרונות מרוברט דה נירו

"אני זקוק לעוגן", הוא אומר, "אני צריך לדעת מה נאכל, איך נעשה אהבה ובעיקר לדעת שאת שווה לי. אולי בגלל זה אני נשוי בשלישית. אני לא סובל חברות שבהן האישה בתחתית הסולם. אני לא סובל לחטוף מהמקרר כמו שנהוג באמריקה. אני זקוק לעוגן". פתאום הוא נזכר בארוחת צהריים עם רוברט דה נירו שנערכה זמן קצר אחרי צילומי הסרט "רונין" של ג'ון פרנקנהיימר.

"צילמנו בארל ומדי יום נסענו לאכול במלון נפלא בפרובנס. בוב שתה, כמובן, יין לבן. אני הזמנתי בורדו. הוא שאל אם יוכל לטעום. כל יום בכוונה שיניתי את היין. כל יום מחדש הוא טעם. בסופו של דבר הוא עבר לאדום. זו בעיני תרבות. אתה לא מכריח או מלמד מוסר. לעולם לא אומר למישהו אל תשתמש בקטשופ. זה לא תפקידי לכפות עלייך את התרבות שלי, אלא להציג אותה ולתת לך להחליט לבד".

עד כמה השתנה בעיניך עולם הקולנוע מאז שעשית בו את צעדיך הראשונים?

"הכל השתנה. מרילין מונרו מתה. גרי קופר מת. ז'אן גאבאן מת. כל האנשים האלה שבעקבותיהם אנחנו צועדים אינם. יש עדיין כמה 'ניצולים' ששווה ללכת בעקבותיהם, כאלה שמלווים את חיינו ויש להם מה לומר. בגדול, כיום נדמה לי שיש המון סרטים ושחקנים שנעלמים באותה מהירות שבה צצו, אולי כי הסיבה היחידה שהם קיימים קשורה למרקטינג ולא לתוכן. מעבר לכך, רוב הסיפורים כבר סופרו וקשה למצוא טקסטים ראויים. זה אבסורד.

רנו. "עשיתי את הסרט בשביל הילדים שלי"

"באופן מוזר אנחנו חיים בתקופה שבה נעשים יותר ויותר סרטים שיש להם פחות ופחות מה לומר. אנחנו זקוקים לאיכות ולענווה. בשל כך אני תמיד מייעץ לצעירים להתחיל דווקא בתיאטרון ורק אז לעבור לקולנוע. התיאטרון הוא עושר אינסופי מבחינת טקסטים גדולים ויש כמובן את הקהל שנושם וחי ביחד איתך. זה שונה מאד מקולנוע. מה זה קולנוע? מידע שעובר מהר ומתאייד. גם השפה הצרפתית נעלמת מהמסך שנבלע על ידי הפקות דוברות אנגלית".

"במובנים מסוימים. סוג מסוים של קולנוע צרפתי בהחלט נבלע ואני מדבר למשל על העשייה של במאים כמו ברטראן בלייה".

"ביימתי סרט קצר אחד שעבד לא רע ונמכר לטלוויזיה, אבל זה לא הקטע שלי. אני שחקן. בימוי זו לא התשוקה שלי. אני עובד כעת על כתיבת מחזה לבמה ואני מאוד מקווה שהוא יגיע גם לפה. זו מונודרמה שבה אני מספר על המסע שלי מקזבלנקה ועד להוליווד. זה משחק מילים שמתייחס כמובן גם לסרט 'קזבלנקה' של מייקל קורטיז. בכל מקרה, אני מספר בסרט על אנשים שונים שפגשתי בדרך, על ההשפעות התרבותיות השונות ועליי כעל תוצר של הגירה".

כן. חשוב לי לשמור את זה ככה. לפני שנתיים שיחקתי בתיאטרון בפריז. עכשיו סיימתי צילומים של סרט ואני מתחיל עבודה על עוד אחד. התיאטרון תמיד נמצא ברקע. דיברתי לא מזמן עם קווין ספייסי, שמנהל כעת את ה-Old Vic בלונדון, על איזה פרויקט. אם הכל יסתדר, אשחק שם ככל הנראה בשנת 2012. אני זקוק לשניהם".

"ברור".

"הוא בכה".

"כן, ניקולא בחור מאוד רגיש. ואם מותר לי לומר את דעתי הפרטית - אני חושב שמאוד חשוב לו לגשר בין ישראל לצרפת. הוא אוהב את ישראל. נקודה".