אודיסיאה בחלל הנפש

בסיליו בארטל, גבר בשנות השלושים לחייו, נשוי ואב לתינוק, ספרן שדוחק עצמו לתוך הספרים שהוא קורא מתוך תקווה למצוא שם משמעות לחייו המשעממים, הוא גיבור הרומן "לקרוא ולכתוב". רגעי האיכות שלו מתרחשים בזמן עבודתו, כאשר הוא נכנס לשירותים עם ספר. הוא נח ומשתחרר ממועקת המחויבות, "אף שהעצבות מכרסמת בו ברכות".

אריאל ברמני. קפקאיות נוסח ארגנטינה (צילום: ברונו סיסטר)

הקריאה המרובה היא כעין פאזל שחלקיו הם זיכרונות שעולים וצפים בתודעתו מדברים שכתבו אחרים, והללו יוצקים תוכן לחייו, ומדריכים אותו לתובנות קיומיות פשוטות בטוהרן, כמו למשל: "אם אנשים יישארו בחדריהם בשקט, הסך הכולל של הרוע יפחת". אף שהוא עצמו כלל לא כותב, עלילת חייו כמו נכתבת מעצמה.

אריאל ברמני, יליד בואנוס איירס (1967), מבקש להתחקות אחר דמות קפקאית המנסה לפרוץ את גבולות קיומה ולהיות לאחרת. זוהי יצירה אקזיסטנציאליסטית במובן זה שגיבורה מתמודד עם החופש שנגזר עליו ליצור את קיומו בתנאים של אבסורד.

הספרייה היא ביתו הטבעי של בארטל, הקורא הכפייתי, אך היא גם סמל לעולם כאוטי ומגוחך, מאחר והיא לעולם סגורה בפני האנשים המבקשים להיכנס אליה – "העבודה הקשה ביותר בספרייה: למנוע מהקוראים הנועזים, החזקים ביותר, אלו שהצליחו להכניע את מנהל התחזוקה הזקן, לעבור את הדלת האחרונה. שבע דלתות יש לעבור כדי להגיע לאולם הקריאה. וולטר מבלבל את הקוראים, מורה להם על דרך לא נכונה, או מציע להם לעבור בדלת קטנה, מוסתרת בקיר, אחרי המסדרון השלישי, משכנע אותם שמדובר בקיצור דרך; אך בסופו של דבר הם מוצאים את עצמם באמצע הרחוב, רחוב צדדי, מסוכן ביותר, הומה קוראים אבודים על סף ייאוש ואומללות..."

היו זמנים בספרייה

כך נדמית הקריאה לתכלית נשגבת שלא ניתנת למימוש דווקא במקום המיועד לה. בארטל מתרפק על זמנים אחרים בהם הספרייה היתה פתוחה, ועובדיה נהגו לעמוד באמצע הרחוב ולהזמין את העוברים והשבים להיכנס, לפעמים ממש בכוח. מכאן שהספרייה כמייצגת עולם וחברה משקפת קיום אבסורדי, שהוא ספק בריחה מן המציאות, ספק המציאות עצמה, הזויה ככל שתהיה.

המציאות המתעתעת ברומן מעוצבת באמצעות מגוון דמויות משנה היוצרות פסיפס אנושי עלוב. האבדון הקיומי של בארטל מודגש על רקע משפחתו האומללה: אשתו חסרת-אונים, אמו דיכאונית על גבול השיגעון, אביו אלים, אחותו הריונית סדרתית ואחיו מסתתר עקב נטייתו ההומוסקסואלית.

שאר הדמויות המקיפות את בארטל ניכרות באטימותן הרגשית, בגסות-רוחן ובתאוות מין נחותה ונלעגת. במציאות שכזאת, אין פלא שאישיותו של בארטל "אוטיסטית" ורצופת כישלונות. בחלום החוזר על עצמו הוא רואה את אמו השמנה בוחשת בחוסר-חשק את תוכנו של סיר מעלה אדים שמדיף ריח רע.

כשכולם יושבים לשולחן, בארטל מדמם משפתיו, מאפו ומעיניו, אך אף אחד לא מתייחס לכך, "כולם עסוקים בבליעה, לעיסה, בליעה, לעיסה, בליעה". יש בחלום זה כדי להסביר את דחייתו מהחיים. הוא עצמו חש כמי שנלעס ונבלע, ונוכח קיומו שותת-הדם, הופכת הצהרתו הנרגשת: "אני לא רוצה להיות לבד", לזעקת האדם המורד באבסורד.

כוכבי הלכת עומדים ליפול ארצה

הספר מחולק לשלושה: "לקרוא", "לכתוב" ו-"השיבה הביתה". נראה כי ברמני ניסה לדמות את המעשה הספרותי לקיום

חלופי שפשרו הוא מסע. מעניין לבחון את ההבדל בין הקריאה לכתיבה בעיצוב משמעותו של מסע זה. במוטו של "לקרוא" מצוטטים דברים מאת מיגל אנחל בוסטוס: "הטבע אינו משדר אלי דבר פרט לשרירות שלו (...) יש לי תחושה תמידית שמשהו אורב בשמיים, שכוכבי הלכת עומדים ליפול ארצה, שבני האדם שנמצאים אתי יברחו וישאירו אותי לבדי..."

זוהי הווייתו של בארטל שמרוב חרדה להינטש הוא בוחר להקדים ולברוח, בניסיון נואש למרוד באבסורד שגרת היום-יום הסתמית. הוא מחליט שלא לשוב לביתו, ויוצא לדרך לא ברורה של חיפוש אחר ריגושים אינטלקטואליים לצד הרפתקאות מיניות.

הוא נוסע ברכבת, מפנטז על נשים זרות, גונב דיסק, ספר ובגדים, נפגש עם דמויות תימהוניות, נשאב לתוך מוזיקה המשתלטת על מחשבותיו ומרגיעה מעט את הדכדוך - כל זאת בעולם מתפורר, בעיר מטונפת, ברחוב חשוך, בחדר סגור, בשכיבה, בהרהור. הוא מכיר במצבו: "אין לי לאן ללכת, הוא חושב". זהו מסע שבחלקו ממשי ובחלקו מתרחש בתודעה, באופן ההופך את קיומו לריאליסטי וסוריאליסטי בו-זמנית.

החלק "לכתוב" נפתח במוטו מאת המשורר ססאר ואייחו: "אני רוצה לכתוב, אבל יוצא לי קצף..." – ואמנם בארטל איננו כותב כלל. מצבו הולך ומדרדר. הוא נראה מלוכלך, עני, חסר-חן, מוחו שטוף-זימה. ברגע של תסכול כתוצאה מניסיון כושל לכיבוש רומנטי, אצבעו נתקעת בתוך בקבוק, שהופך מאותו הרגע לאיבר נוסף בגופו.

מושפל, הוא מתיישב ליד עץ ונרדם. כאשר הוא מתעורר הוא מגלה שמכנסיו רטובים לאחר שכלב השתין עליו. זהו רגע עגום וסמלי של ריקנות קיומית מצמיתה. הוא מבין שמכאן אין עוד לאן לרדת. חלקו האחרון של הספר נקרא "השיבה הביתה". כמו ביצירות מסע רבות, סוגיית השיבה המאוחרת יוצרת מתח סביב מידת הצלחתה. מסעו של בארטל עומד להסתיים. בקרוב ייכנס לביתו. האם אשתו תהיה שם? האם ייזכר בשם בנו אותו שכח? האם תפוג בדידותו? כיצד ייראו חייו כשהוא שוב בביתו, שוכב במיטתו ואצבעו לכודה בתוך בקבוק?

התקווה היא מילה גסה

בעודו משוטט ברחובות, פוגש בארטל את ידידו דמיאן לאגוס, אשר הפך לאחד המשוררים המוערכים של

התקופה. הלה המציא, על-מנת להגדיר את המשוררים שבסביבתו, את המושג "ריאליזם מבולגן". נראה כי הגדרה זו הולמת ביותר את ספרו התזזיתי והמרתק של ברמני.

שבעים ושניים פרקים קצרים של חיפוש זהות, חיפוש דרך, חיפוש תכלית, במסע ריאליסטי מבולגן החוצה מן הבית ואל הנפש פנימה. יופיו של הספר ניכר בתנועתו של בארטל, האנטי-גיבור המטלטל בין קיום ממשי של ניכור ובדידות, ובין מציאות מדומה המשתוללת בתודעתו, בניסיון לייצר סיכוי לשינוי בחיים, אותם הוא מגדיר במילים: "החיים הם צרה רודפת צרה. והתקווה היא מילה גסה".

דומה כי רק באודיסיאה שכזאת, בה מתפרקים ומתלכדים הבית והנפש – נרקם הסיפור האמיתי, ואין כמוהו כדי לתאר מסע לשום מקום, שהוא גם המסע לכל מקום.

"לקרוא ולכתוב", מאת אריאל ברמני, תרגום מספרדית: רוני קלאוס, מתוך סדרת "אלדורדו" בעריכת אוריאל קון, הוצאת כרמל