נשות ברזל: מיכל ומירב התאומות סיימו את 'איש הברזל'
התאומות הזהות מיכל ומירב מור התאמנו במשך 15 שעות בשבוע, אכלו חמש ארוחות וסיימו את תחרות "איש הברזל", שנערכה בשבוע שעבר באוסטריה, ביחד. בן אבינר, בן זוגה של מירב, כותב על הוויתורים, הקשיים והחיוך של קו הסיום וגם מקווה שזוגתו תעצור לרגע כדי לעשות איתו ילד
כבר שנה וחצי שמירב ומיכל מור, תאומות זהות בנות 28, מתעוררות בכל בוקר בשעה שנחשבת אצל הרוב המתורבת של המין האנושי כלילה. בעצם, הן עושות את זה כבר הרבה יותר זמן, רק שעכשיו יש להן מטרה מוגדרת, שלשמה כדאי להסתכן במבטי בוז מהציפורים במרומי הברוש: תחרות איש הברזל.
מאז ילדותן עוסקות השתיים בספורט, טניס ושחייה בעיקר, פשוט כי הן אוהבות את זה. מאז שאני מכיר אותן, עניין של כמה שנים, ריצה ושחייה דבר ראשון על הבוקר הן חלק אינטגרלי מהלו"ז, כמעט מדי יום. היום הזה, אגב, כולל גם לימודי דוקטורט בפיזיולוגיה של הלב באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.
איך הכל התחיל?
אי שם בעבר הלא רחוק התחלתי לשמוע ציוצים, ולא מכיוון הברוש שליד הבית. "אוי, אני רוצה לעשות עוד משהו. אני רוצה להשתפר", היה סגנון הדברים, כאילו שעשרה ק"מ של ריצה ועוד שניים של שחייה בכל יום פשוטים כמו להוריד את הזבל ולהביא את הדואר. קצת אחר כך הציוצים השתנו מעט והמשפט "אנחנו מחפשות מאמן שיכוון אותנו" מילא רגעים רבים של היום. לא עבר הרבה זמן והשתיים כבר הצהירו: "מצאנו! אנחנו נעשה את איש הברזל!".
למי שלא מכיר את המונח "איש הברזל" אסביר כי מדובר בתחרות המכילה שלושה מקצועות: שחייה (לאורך 3.8 ק"מ), אופניים (לאורך 180 ק"מ) וריצה (מרתון לאורך 42 ק"מ), בסדר הזה. אתם לא טועים, זה הרבה.
תחרות היעד בה החליטו השתיים להשתתף נקבעה ל-4.7 בקלגנפורט (Klagenfurt) אוסטריה. הסיבה להחלטה היתה שהתחרות נחשבת כמאורגנת מאוד וכזו שכדאי להשתתף בה אם זוהי הפעם הראשונה.
שגרת האימונים המפרכת: 15 שעות בשבוע
לאחר קבלת ההחלטה הפכו האימונים "הקלילים" לאינטנסיבים. כדי להספיק לבצע אותם יש צורך להתעורר מוקדם עוד יותר. וכדי להתעורר בשעות המפוקפקות הללו יש צורך להכין מראש מוטיבציה אדירה, או לחלופין הפרעת שינה מוגדרת. איתרע מזלן של השתיים שיש להן את שתיהן. וזה בדוק.
סרגל האימונים של הבנות נבנה על ידי מאמן שמתמחה בהכנה לתחרויות "איש ברזל", גווין קנינג. במסגרת ההכנה השתתפו השתיים במהלך השנה האחרונה במספר טריאטלונים (שהם נגזרת של "איש הברזל" - כרבע מהמרחק בכל מקצוע), בשתי תחרויות של "חצי איש ברזל", בריצת שטח של 30 ק"מ, ובאין ספור אימונים מפרכים, הכוללים לרוב יותר ממקצוע אחד.
לא משנה אם היה בחוץ גשם או שרב, הן התאמנו כ-15 שעות בשבוע. בחלק מהתחרויות, כולל הטריאתלון הראשון שלהן, הגיעו השתיים למקומות הראשונים בקטגוריה. כנראה שזה בגלל שהן ילדות טובות שעושות 99% ממה שהמאמן אומר. האחוז הנותר נוגע לימיי המנוחה שהוא גוזר עליהן פה ושם. את ימי המנוחה, אני מודה, אני מחבב במיוחד, פשוט מפני שהאנרגיה הבוערת שבהן מתפרצת לעיתים קרובות לכיוון מטלות הבית השונות. מופרעות כבר אמרתי?
התמיכה המשפחתית: ארוחות שישי באמצע השבוע
כדי לתמוך בשגרה הלא שגרתית הזו כל המשפחה מתגייסת. ההתגייסות יכולה להיות עידוד בתחרויות, התחשבות בכך שהצד השני של המיטה חסר ואפילו הבלגה על משפטים כמו "מה פתאום ארוחת שישי בערב שישי?! אבל יש לנו אימון בשבת!". באמת, מה חשבנו לעצמנו?
טריאתלטים, כמו שזה נראה, פשוט נמשכים למשפחה שלנו. אחרת איך ניתן להסביר את העובדה ששתי בנות דודותיי, טל ומורן, נשואות לאנשי הברזל גיא קפלן ויורם ריאטי, שהתחרו באותו היום ממש בפרנקפורט, גרמניה. עכשיו זה כבר ברור למה המשפחה שלנו מתורגלת בנושא.
תזונה: חמש ארוחות ביום, לא כולל נשנושים
נקודה חשובה מאוד נוספת היא התזונה. מירב ומיכל מגיעות ממשפחה קולינרית במיוחד, כך שההנחיות הקפדניות מהמאמן לגבי מה וכמה לאכול בכל יום (ורק כדי שזה יהיה ברור, מדובר בהרבה אוכל) התפרצו לדלת שהיתה פתוחה לרווחה. הצלחות בארוחות המשפחתיות כבר לא כוללות עוף, אורז וסלט. עכשיו קוראים לזה אצלנו במשפחה 100 גרם של חלבון ו-200 גרם פחמימה. שינוי נוסף הוא שבמקום שלוש ארוחות ביום יש חמש, לא כולל נשנושי ביניים.
אך לא רק ארוחות הן חלק מהתפריט התזונתי של השתיים. במהלך האימונים והתחרויות הן אוכלות חטיפי אנרגיה ושותות משקה איזוטוני או חלבון (כולם מתוצרת צ'אלנג', חברה ישראלית למוצרי תזונת ספורט שאימצה אותן לאור הישגיהן).
רגע לפני: המתח כמו לפני חתונה
שבוע לפני התחרות יוצאות השתיים לקלגנפורט. מדובר בעיירת נופש יפיפיה לחופו של אגם מאורך, כארבע שעות נסיעה דרום מערבית לוינה. כן, יותר יפה מטבריה.
את הימים האחרונים לפני התחרות הן מבלות בהיכרות אינטימית עם מסלול הרכיבה. זה לא רומנטי כמו שזה נשמע. מדובר פשוט בנסיעה לאורך המסלול ברכב, לאחר מכן על האופניים ולבסוף שוב ברכב, רק ליתר בטחון. את הנסיעה על הטרקטור הן כבר לא הספיקו לעשות, פשוט כי התחרות החלה.
יומיים לפני התחרות נפגשים רבים מהישראלים על שפתו של האגם לטקס קצר ושחייה לזכרו של שניאור חשין, שאמור היה להשתתף בתחרות אך נהרג כשבועיים לפניה, במהלך רכיבת אימון, על ידי נהג לא זהיר. את הטקס מנהלים עמית לוי, בן זוגו לאימונים, ואריאל הלר, המאמן של השניים.
היום שלפני הזינוק מוקדש לתדריכים, הרשמה, מסירת ציוד הרכיבה והריצה למארגנים ובעיקר לניסיון להישאר רגועות. רק אחרי שהן מוסרות את כל השקיות ואת האופניים, יוצאות משטח ההחלפה, חוזרות לחדר ומקבלות עיסוי ברגליים מהמעודדת מספר אחת שלהן, אמא אילנה, זה גם מצליח.
מירב טוענת שהמתח לפני התחרות דומה להרגשה שלפני החתונה שלנו, שהתקיימה לפני חודש וחצי. אני חושב שהשוואה במקומה. בשני המקרים מתכוננים הרבה והאירוע חולף תוך כמה שעות, אוכלים ושותים בלי הפסקה ומבצעים פעילות גופנית עם אנשים שרבים מהם את לא מכירה.
יום התחרות: האדרנלין יכול להטעין מצבר של משאית
בחמש בבוקר כבר יצאנו לשטח התחרות. הלחץ וההתרגשות היו ניכרים בפניהן של השתיים. בהגעה לשטח הזינוק ליד האגם אנו מצטרפים לזרם גדול של מתחרים ו"תומכי תחרות" כמונו. מאז שהייתי כורה פחם אוזבקי, לפני כמה גלגולים, לא ראיתי כל כך הרבה אנשים ערים בשעה כזו. למעשה המילה ערים היא לא לגמרי מדוייקת. מפומפמים זו מילה הרבה יותר מתאימה. כובעים, רצועות שרוולי בד וחליפות מיוחדות נשלפים. ג'לים, שמנים וקרמים נמרחים באזורים שהאדם המצוי לא מודע אליהם בכלל. ובירידה אל החוף האדרנלין שבאוויר יכול להטעין מצבר של משאית.
יוצאים לדרך: 10,000 גפיים חובטות במים
שבע בבוקר. עדר של מופרעים ומופרעות מפריע את מנוחת האגם ושלוות העיירה. כמה ברווזים מקומיים אחוזי אמוק שטים בטורבו הרחק ככל יכולתם. המראה של כ-10,000 גפיים החובטות במים ומחוברות לכ-2,500 ראשים מזכיר מכונת כביסה ענקית שיצאה משליטה, המונעת על ידי כור אטומי.
בזמן שאני מביט בהם שוחים אני שואל את עצמי איך אפשר לרתום את האנרגיה האדירה הזו למען עתיד ירוק וטוב יותר לילדינו. אחר כך אני נזכר במספר השעות והק"מ שהרכב שלנו נסע בהרים שמסביב לעיירה לפני התחרות ומבין שקודם מוטב לדאוג לכך שהילדים לא יוולדו עם דינמו בעכוז.
הניסיון של השתיים לשחות ביחד עולה להן בחבטות הגונות מכמה מזרועותיה של המכונה והן נפרדות. כ-1.5 ק"מ לתוך השחייה הן מזהות זו את זו בתוך השצף קצף ומצליחות להחליף חיוך. אגב, כ-10% מהמזנקים לא יגיעו לקו הסיום.
הרכיבה באופניים: המקומיים מעודדים
אחרי שעה ו-18 דקות יוצאת מירב מהמים. דקה אחריה מגיעה גם מיכל. הן יוצאות לרכיבה הארוכה בכבישים צרים ומפותלים, בין עיירות וכפרים ציוריים שהתמונות יטיבו לתאר. אנחנו, המלווים, יוצאים למסע הרפתקני בדרכים עוקפות ושבילי עיזים בכדי להגיע לנקודות מאתגרות לרכיבה (דרך מתחכמת להגיד עליה) ולעודד אותן ברגעים הקשים.
המקומיים לאורך המסלול מוציאים כסאות לכביש הצר, שותים בחברותא בירה בשמש ומעודדים את כולם "Hopp, Hopp, Super!”. אין להם משהו אחר לעשות. את הגישה שלהם לכביש חסמו. אבל הם בהחלט מקבלים את ההתרחשויות ברוח ספורטיבית.
מירב מסיימת את ההקפה הראשונה (90 ק"מ) בזמן טוב: פחות משלוש שעות. "כנראה שטוב מדי", היא אומרת. בהקפה השנייה מיכל משיגה אותה והן רוכבות ביחד כברת דרך. כנראה שהן נהנות מאוד, עד שהן לא שמות לב אלינו, עומדים בצד הדרך בעלייה, צועקים את שמותיהן ממרחק נגיעה, אחרי שחצינו את היער ברגל, עם כפכפים ובגשם שוטף, רק כדי להגיע לנקודה בזמן.
אבל מזג האוויר דווקא מיטיב עם הטריאטלטים, וחוץ מ-20 דקות של גשם חזק, השמיים מעוננים קלות והטמפרטורה בצהריים נעה סביב ה-30 מעלות.
קו הסיום: צמרמורת נוכח ההישג האדיר
את הרכיבה מסיימות השתיים בהפרש של כמה דקות (כ-6:20). מיכל מחכה למירב (קצת יותר מדי מסתבר...) כדי שירוצו את המרתון ביחד. זה לא כל כך מצליח, אך הן מסיימות את הריצה בזמנים דומים (כ-4:35).
מסלול הריצה עובר בעיר העתיקה ולאורך תעלת המים והאגם, וכל החברים, המשפחות וגם תושבי העיר יוצאים מגדרם, מצפצפים בזמבורות (וגם וובוזלות, שהגיעו גם לכאן), מנופפים בדגלים ומשתדלים להכניס רוח במפרשי הרצים, שחלקם כבר עברו להליכה בשלב הזה. התשישות ניכרת על חלקם, אך יש כאלה שחיוך מרוח על פרצופם לאורך כל הדרך.
בקו הסיום מתחוללת הילולה, כולל מוסיקת מסיבות, חבורת מעודדות עם פונפונים, DJ אקטיבי מאוד ומסך ענק, המקרין את תמונת הרצים במאות המטרים האחרונים. והיא כוללת, כמובן, אותנו, המון המעודדים המשולהבים, הצופים במסיימים שואגים בטירוף מתחת לשער הסיום. גם גדול הציניקנים לא יכול להימנע מלהרגיש צמרמורת בעורף לנוכח ההישג האדיר של כל אחד מהמשתתפים, גם אם הוא לא מכיר אותם.
התאומות נופלות האחת על צוואר רעותה, מאושרות ומרוצות. בתחרויות הקודמות הפליא אותי לראות שהן מסיימות עם חיוך ותמיד כבר מוכנות להמשיך בשגרת יומן עם השאלה "לאן מטיילים עכשיו?". הפעם, למזלנו, התחרות בכל זאת מעייפת אותן, אך החיוך הגדול עדיין נסוך על פניהן. מירב טוענת שהיה פחות קשה ממה שציפתה, בעודה מדדה כאווזה הרה לעבר אוהל ענק בו הן מקבלות ערימות של אוכל, שתייה ומסאז'. כנראה שהאימון היסודי אכן הוכיח את עצמו.
למחרת מציפים את המסעדות ובתי הקפה אנשי ונשות ברזל טריים. הם מעמיסים סטייקים, שפקים, שניצלים וינאיים ושטרודלי תפוחים (סליחה, חלבונים ופחמימות) וכבר מתחילים לדבר על היעד הבא, הטראנסאלפ או חציית תעלת למאנש, במקרה שלנו.
סבבה, כל עוד בדרך תעשי לאיש הפח שלך ילד טיטניום קטן.
הכותב הוא בן זוגה של מירב מור
לפנייה לכתב/ת 
