"מס יום הולדת": סוזי המזכירה אוספת 10 שקלים

"אני אוספת 10 שקלים", אני שומע מאחורי את קולה של סוזי המזכירה. מאז שהגעתי זה הדבר היחיד ששמעתי ממנה. מעניין אם היא יודעת להגיד גם משפטים אחרים. כל יום היא נכנסת לחדר עם המשפט הזה. בהתחלה היינו שואלים למי ולמה. בשלב מסוים הפסקנו לשאול, רואים אותה נכנסת לחדר וישר שולפים 10 שקלים.

• מה מתרחש בשוק העבודה? קרא בקריירה
  

אבל זה לא נגמר בזה. "סמדי מהנהלת חשבונות בת 28. אני צריכה ברכה. אבל שתהיה קריאטיבית. כמו שאתם יודעים".

"מי זאת סמדי?", אנחנו שואלים.

"נו, סמדי, באמת, איך אתם לא מכירים?! זאת שהגיעה לפני חודש להנהלת חשבונות".

"וכבר אוספים לה 10 שקלים ועוד מכינים לה ברכה קריאטיבית?!"

"אל תהיו מגעילים, תשבו ותכינו ברכה, אבל מהר, ב-12:00 עושים לה שתייה".

"אבל יש לנו מכרז לעבוד עליו", אנחנו מנסים.

"מכרז יש כל הזמן, יומולדת יש רק פעם בשנה", היא קובעת נחרצות ויוצאת.

כעבור חצי שעה היא חוזרת. "אנחנו עובדים על זה" אנחנו מקדימים תרופה למכה. "עזבו את הברכה לסמדי, צץ משהו דחוף יותר, מורן עוזבת. תעשו לה איזו ברכה סופר-סופר קריאטיבית, מגיע לה, היא כל כך מבואסת. אה, כן, ו-10 שקלים".

אנחנו מניחים את המכרז בצד, את ברכת היומולדת ועוברים לברכת העזיבה. אני נותן לסוזי המזכירה 50 שקלים ומצפה לעודף.

"אני כבר אשאיר את העודף אצלי", היא מודיעה לי, "במילא גלית ממחלקת המדיה עומדת ללדת בכל רגע אז שיהיה כבר על החשבון". אני מהנהן בראשי בלית ברירה. "ואם כבר מדברים, אז אתם כבר יכולים להכין לה ברכה, זה בן, ודרך אגב הצלחתי לדחות את המכרז, אמרתי להם שאנחנו עמוסים בהמון פרויקטים עכשיו. מה שנכון, לא?!" אנחנו מהנהנים בהסכמה.

השעה 12:00. שתיית יומולדת חגיגית בחדר הישיבות. סוזי המזכירה מבקשת מאתנו לא להתמלא יותר מדי, כי בעוד שעה מצפה לנו שתייה נוספת של זו שעוזבת.

"ובהזדמנות זו כשכולם כבר פה", מודיעה סוזי בחצי חיוך, "אני אוספת עשרה שקלים לענת שעוברת דירה, 10 שקלים לערן ששבר רגל ו-10 שקלים לקובי שחוגג 30 שנות נישואים". סוזי מבחינה שאני נאנח ופונה אלי: "מה אתה כל כך נאנח?! אל תדאג, גם לך אני אאסוף 10 שקלים בבוא היום. מתי יום ההולדת שלך"? "ביום חמישי הבא", אני עונה לה והיא רושמת זאת לעצמה ביומן.

כאשר אנחנו יוצאים מהשתייה שואל אותי גלעד ידידי: "תגיד, יום ההולדת שלך הוא לא בדצמבר?"

"כן, בדצמבר", אני מאשר לו, "אבל אין ברירה, חייבים לצמצם הפסדים".

ניתן לפנות לכותב, רועי פרידלר, בדוא"ל