הפוגעים שברחו נענשו כראוי?

נכנעו לאווירה ציבורית עכורה / אורן גזל-אייל

אמיר בלחסן נפגע קשה בתאונת פגע וברח. מאז הפגיעה הוא מצוי בתרדמת, וחיי משפחתו הפכו קשים מנשוא. רבים הציגו את הסיוט עמו מתמודדת המשפחה. הוא ומשפחתו הוזמנו גם לוועדת החוקה של הכנסת, לדיון שהותיר מעט מאוד עיניים יבשות. בנסיבות אלו, קשה היה לצפות כי רבים יריעו לפרקליטות על הסדר הטיעון במסגרתו נשלחו בני הזוג שנהגו ברכב רק לשלוש שנות מאסר. כצפוי, הכותרות זעקו "פגעו, ברחו ויצאו בזול" וחברי כנסת הביעו שאט נפש מהחלטת הפרקליטות לבחור "בדרך הקלה" של הסדר טיעון.

ואכן, יש מקום לביקורת על התנהלות הפרקליטות ובית המשפט. אך מן הראוי לבקרם דווקא על כניעתם לאווירה ציבורית עכורה, בהחלטתם להטיל על פנינה תורן שנהגה בכלי הרכב הפוגע ועמרי נעים בן זוגה, עונש כבד כל-כך.

מדוע כבד? גזר הדין חושף את העובדות שלא זכו להתייחסות. פנינה תורן ועמרי נעים ביצעו עבירה חמורה, אולם הם אינם אשמים במצבו של בלחסן. הוא רכב על קורקינט ממונע, ובניגוד לתמרור עצור פרץ לנתיב הנסיעה שלהם. פנינה שנהגה צעקה לעמרי, בן זוגה, בדמעות ותוך אובדן שליטה, "מה עשיתי" ו"פגעתי בו", אך המשיכה לנסוע באותו התקף חרדה. לא נטען בכתב האישום כי השניים יכלו למנוע את התאונה ולא נטען כי יכלו לסייע לו יותר מעוברי האורח שעשו זאת במקום, אלמלא ברחו. הם גם לא עבריינים חסרי מצפון. שירות המבחן שסקר את מצבם מאז הראה כי שניהם מתקשים לתפקד, מתמודדים עם תחושות אשם קשות, קשיי שינה, דיכאון וחרדה.

למרות שהענישה המקובלת על עבירת ההפקרה לאחר פגיעה עומדת על כשנת מאסר אחת בממוצע, הרי שנוכח האווירה התקשורתית והפוליטית נגדם, הם ירצו שלוש שנות מאסר.

אך לאיזו תכלית? הרתעה? הלא ברור כי מי שמפקיר פצוע אחרי תאונה ייתפס (הם כמעט תמיד נתפסים) וייאסר. לפיכך, אם אנשים במצב דומה היו פועלים בצורה רציונאלית, גם מאסר בן חודש אחד היה מרתיע אותם. ההחלטה לברוח היא אימפולסיבית ולא מושפעת מהשאלה אם העונש הצפוי לבורח הוא שנת מאסר אחת או שלוש.

אם לא הרתעה - אולי גמול. אולם האם מחיר של שנת מאסר אחת אינו מספיק למי שברח בריחה טיפשית ממקום תאונה, שהוא לא היה אשם בגרימתה, נוכח התקף חרדה? נראה כי משתרבב להתלהמות הציבורית הרצון לגמול לפנינה ועמרי על פגיעתם הקשה בבלחסן, אף שכאמור הם מעולם לא הואשמו באחריות לפגיעה זו.

והמחיר החברתי של הנקמנות וההתלהמות גבוה גם כן. שנת מאסר עולה כ-100 אלף שקלים לאדם אחד. החזקת הזוג למשך שלוש שנים בכלא תעלה למדינה יותר מחצי מליון שקלים. העלאת רף הענישה במקרים דומים בעתיד תעלה לכולנו עשרות מיליוני שקלים. כמה ילדים ניתן היה להציל אילו הכסף שמוקדש לנקמה בפנינה ועומרי, היה מועבר לתיקון ליקויי בטיחות בכבישים, למשל?

ואולי אף לא מופרך להציע שנהגים כאלו ירצו עונש בעבודות שירות, ויתרמו לחברה במקום ליפול עליה לנטל כאסירים? לכן, לפני שייגזר דינם של אחרים שברחו ממקום התאונה – אולי נעצור את מירוץ הנקמה ונשתמש במשאבים המוגבלים שלנו למטרות מעט יותר מועילות.

ד"ר אורן גזל-אייל מרצה בכיר לסדר דין פלילי ולענישה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה

קלות העונש מקוממת / שמואל אבואב

שניאור חשין על האופניים ליד ראש העין, מיטל אהרונסון על מעבר החציה בתל אביב, שמואל רוטשטיין בשבוע שעבר בעת חציית כביש ברחובות, הילד אמיר בלחסן על הקורקינט ביהוד, ועוד ועוד.

רשימת קורבנות תאונות הפגע וברח, שהופקרו לנפשם בידי דורסיהם, הולכת ומתארכת. עונשי המפקירים, לעומתה, הולכים ומתקצרים.

בפסקי הדין שבים השופטים ומכנים את עבירת ההפקרה בתוארי הגנאי ההולמים אותה: לא מוסרית, מחפירה, בזויה, וגם "מכוערת בצורה קיצונית", הם רק חלק מהכינויים שמכנים אותה השופטים. גם התייחסות המקורות היהודיים לעניין מחמירה. "פגע וברח" שקול לאחד הלאווים החברתיים הבסיסיים בתורה: "לא תעמוד על דם רעך", שהיה גם לחוק בספר החוקים של מדינת ישראל. בנימוק להבאת החוק לחקיקה, נכתב כי לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו פועל אדם לפי המוסר הטבעי, וללא היסוס מציל אדם אחר במצוקה. כלומר – האדם נזקק להכוונה אל דרך הישר. יש שהיא מושגת בדרך של הדרכה, ויש שהיא מושגת בדרך של הרתעה.

אולם מה המסר האמיתי העולה משלוש שנות המאסר שנגזרו היום על דורסיו של אמיר בלחסן? מה רוצה החברה הישראלית, באמצעות בתי המשפט שלה, לומר לאנשים שדרסו ילד על קורקינט, הבחינו בו שרוע חסר הכרה על הכביש כתוצאה מהפגיעה, ברחו מהמקום, והעבירו את השעות הבאות בניסיונות אינטנסיביים לטשטש ראיות?

מדי שנה מתרחשות בישראל כ-800 תאונות פגע וברח, בהן נפצעים קשה ואף נהרגים עשרות אנשים. החוק רואה את עבירת ההפקרה בחומרה רבה מאוד, וקובע כי מי שהיה מעורב בתאונה ולא הושיט סיוע לנפגע בה, דינו מאסר של תשע שנים. הכוונה העומדת מאחורי העונש הקשה הקבוע בחוק, הינה להרתיע בצורה יעילה נהגים, מלהפקיר אנשים שנפגעו מהם. ההרתעה שבעונש באה להשלים את ההרתעה המושגת מסיכויי ההימלטות הנמוכים. למעלה משמונים אחוזים מהפוגעים ובורחים נתפסים בסופו של דבר.

לענישה כפל תפקידים: היא אמורה להרתיע, והיא אמורה לסמן את העבירה בתוך מדרג החומרה של העבירות, ומכאן גם את מידת הסלידה של החברה ממנה. דומה שאין מי שיערער על כך ששלוש שנות מאסר – עונש טריוויאלי שמושת בגין עבירות קלות בהרבה, הן בחומרתן הערכית והן בנזק שהסבו – אינן עונש מרתיע.

הדרך היחידה להניא נהג מהאכזריות הנבזית והמשוועת של ההפקרה, היא באמצעות ענישה קשה ובלתי מתפשרת. רק כך ניתן לכוון אדם שיש בו היסוד הנפשי המקולקל, שבגינו הוא מועד להפקרה, אל הדרך הנכונה.

אלא שזהו עונש שנושא בחובו מסר בעייתי לא פחות, ואולי אף יותר מהרתעת הנהגים הבאים: הוא מוזיל את ערכם של חיי אדם. הוא מגלה הבנה שאין לה מקום, למעשים שמקומם לא יכירם בחברה שהערבות ההדדית היא אחד מערכיה המכוננים. הוא מרחם על אכזרים, וסופו שמתאכזר אל רחמנים.

שמואל אבואב, מנכ"ל עמותת אור ירוק