הגבילו את האקדמאים שקוראים לחרם
על שר החינוך לפעול: פעילותם הפוליטית של כמה מעמיתנו באקדמיה, מאיימת על מעמדנו ועל מוסדות ההשכלה הגבוהה
מזה שנים עומדים מוסדות אקדמיים ישראליים תחת מתקפה של חברי סגל ישראלים, שמסתובבים בעולם וקוראים לאיגודי מרצים להחרים את האוניברסיטאות הישראליות. חלק מהם מגדילים לעשות ומעודדים גופים כלכליים למשוך השקעות מהארץ בכלל ומהאוניברסיטאות בפרט, להחרים את ישראל ואת מוסדותיה האקדמיים ולהטיל עליה ועליהם סנקציות.
את פעילותם הם מצדיקים בכך שהחירות האקדמית מקנה להם זכות אפילו לקעקע את היציבות הכלכלית של המוסדות שמהם הם מקבלים את משכורותיהם, והמדינה – המממנת את משכורותיהם – חייבת לפרנס אותם למרות שהם מסיתים נגדה ומסכנים את קיומה.
כאנשי אקדמיה אנו בעד חירות אקדמית ואין לנו בעיה עקרונית עם חוקר שיטען בכנס אקדמי או במאמר בכתב עת אקדמי, שמדינת ישראל למשל היא מדינת אפרטהייד. הרי בכנס הגון ובכתב עת ראוי לשמו תינתן במה נאותה לדעה שתסתור בקלות את טענת ההבל הזו תוך התבססות על הבדלים משמעותיים ביותר בין ישראל ודרום אפריקה בימי משטר האפרטהייד, ודינה האקדמי של טענה זו הוא כדין הטענה שהעולם מישורי ואיננו כדורי. אם מרצה טוען טענה כזו בכיתתו, ההגינות האקדמית מחייבת אותו להביא גם סברות החולקות על דעתו, ואם הוא איננו עושה כך הוא אמור להיקרא לסדר על ידי הממונים עליו בשל הרדידות המחשבתית שהוא מנחיל לתלמידיו. לכן הסביבה האקדמית יכולה ומסוגלת להתמודד כראוי עם טענה זו, אם רק תשמור על הגינות, האמורה למנוע גם חריגות אתיות כמו פלגיאט אקדמי או הטחת האשמות שווא.
הבעיה מתחילה כאשר האירוע שבו מושמעת טענת הבל אינו אקדמי אלא בעל אופי פוליטי (דוגמת "שבוע האפרטהייד הישראלי"), והיא חמורה עוד יותר כאשר איש אקדמיה ישראלי קורא לקרן הפנסיה של עובדי המכרות בפינלנד (למשל) למשוך את השקעותיה מישראל ומהאוניברסיטה שלו, להחרים אותן ולהטיל עליהן סנקציות.
זו איננה פעילות אקדמית אלא פוליטית טהורה, וברגע שאיש אקדמיה עושה זאת הוא חורג מתחומו ופועל כאיש פוליטי. בשדה הפוליטי אין משמעות לחירות אקדמית, בדיוק כפי שהחירות האקדמית לא מקנה לאיש רשות לנסוע בצד הלא נכון של הדרך או לחנות במקום שבו אסורה החניה, אפילו בשטח הקמפוס.
חופש איננו בלתי מוגבל: חופש הדיבור אינו כולל רשות לצעוק "אש" בהצגת תיאטרון ללא סיבה, וחופש העיסוק, המקנה לכל נגר רשות לקדוח חורים כאוות נפשו, לא מתיר לו לקדוח בדופן ספינה שבה נוסעים נוספים. כך גם החופש האקדמי: הוא מוגבל לפעילות אקדמית ולתחומי העיסוק הללו, ואינו חל על פעילות פוליטית.
חירות אקדמית לא מקנה לאיש אקדמיה רשות לסכן את מקום העבודה של עמיתיו, ואם הוא סבור שהאוניברסיטה שלו ראויה לחרם - יואיל נא להיות ישר עם עצמו, להתחיל את החרם בעצמו, להתפטר ממנה ולהשתחרר ממשכורתו ומתקציב המחקר שקיבל ממנה.
מסכן את עמיתיו ואת המוסד האקדמי
אין שום סיבה המחייבת מדינה, כמו גם כל ארגון אחר, לפרנס ולממן את מי שמסתובב בעולם וקורא להטיל עליה חרמות וסנקציות, שכן הוא מעמיד בסכנה את הלגיטימיות שלה ובכך גם את קיומה.
איש אקדמיה העושה שימוש בחופש האקדמי לפעילות פוליטית מכניס בהכרח גם את המוסד שממנו הוא מקבל את משכורתו לעמדה פוליטית, למרות שלא נטל רשות לכך ממעבידיו ומעמיתיו למוסד. הוא מסכן את מעמדם האקדמי בקרב עמיתיהם בעולם, כמו גם את מעמדם הכלכלי בשל העובדה שמשיכת השקעות מהמוסד תביא לצמצום האמצעים העומדים לרשותם, ואנשים התורמים למוסד עלולים למשוך את תרומותיהם כי הם אינם מסכימים לממן את פעילותו מכספם.
לאחרונה פרסמו 14 תורמים של אוניברסיטת תל-אביב קריאה לשר החינוך להתערב בעניין. ייתכן שהם ואולי גם תורמים נוספים ימשכו את תרומותיהם אם קריאתם הפומבית לא תיענה.
כאנשי אקדמיה אנו חשים מאוימים מפעילותם הפוליטית החוץ-אקדמית של כמה מעמיתינו שמסכנים בפעילותם הפוליטית את מעמדנו בקהילה האקדמית בעולם, את המוסדות שבהם אנחנו חברים, את האקדמיה הישראלית כמו גם את מדינת ישראל כולה.
על שר החינוך שממונה על תקציבי האוניברסיטאות להקים באופן דחוף ועדה שתקבע כללי אתיקה לפעילות החוץ אקדמית של כמה עשרות חברי סגל, כדי להגן על החופש האקדמי מפני ניצולו לרעה, ולהגן על מוסדות ההשכלה הגבוהה מפני קריסה כלכלית ומדעית. זאת כתוצאה מפעילותם חסרת האחריות של מי שהפכו עצמם לפוליטיקאים במסווה אקדמי.
ד"ר מרדכי קידר ופרופ' אלי פולק, חברים בעמותת מוניטור האקדמיה הישראלית
לפנייה לכתב/ת 
