תחת שמי מוסקבה

דניאל סילבה האמריקני, לשעבר כתב בכיר בסי-אן-אן, חיבר את רבי המכר "הבלדרית" ו"סוכן במלכוד" שראו אור בעברית.

ספרו "חוקי מוסקבה" שוב מעמיד במרכז את גבריאל אלון, סוכן מוסד לשעבר ורסטורטור של יצירות אמנות, שבעקבות רצח אכזרי של עיתונאי, מוזעק לרוסיה ומסתבך עם הק.ג.ב ועוד

קוּרשֶבֶל, צרפת

הפלישה החלה, כמו תמיד, בימים האחרונים של דצמבר. הם הגיעו בקרוואנים משוריינים במעלה הדרך המתפתלת מתחתית עמק הרוֹן, או נחתו במסוק או במטוס פרטי על המסלול החלקלק בפסגת ההר. מיליארדרים ובנקאים, אילי נפט וטייקוני מתכות, דוגמניות על וילדים מפונקים: אליטת הכסף של רוסיה המתחדשת. הם נהרו אל הסוויטות בשֶוואל בלאן ובבּיבּלוֹס והשתלטו על הווילות הפרטיות הגדולות לאורך רוּ דֶה בֶּלקוֹט.

סילבה. הפעם מגיע למוסקבה (צילום באדיבות "ידיעות ספרים")

הם שכרו את מועדון הלילה "לֶה קָאב" למסיבות פרטיות עד אור הבוקר, ובזזו את החנויות הנוצצות של הקרוּאָסֶט. הם חטפו את כל מדריכי הסקי הטובים ביותר ורוקנו את חנויות היין ממלאי בקבוקי השמפניה והקוניאק הטובים ביותר שלהן.

בבוקר העשרים ושמונה בחודש כבר לא היה ניתן למצוא בעיירה כולה תור פנוי במספרות, ובשָלֶה דֶה פּייר, המסעדה המפורסמת על צלע ההר שנודעה בצלי הבקר שלה, הפסיקו לקבל הזמנות עד לאמצע ינואר. הכיבוש הושלם עד ערב ראש השנה החדשה. קורשֶבֵל, אתר הסקי האקסקלוסיבי שבמרומי האלפים הצרפתיים, היה שוב לכפר תחת שליטה רוסית.

רק מלון גְראן קוּרשֶבֵל הצליח לעמוד בפרץ ההסתערות ממזרח. לא פלא, יאמרו המקורבים, כי בגראן עודדו בשקט רוסים, כמו אורחים עם ילדים, למצוא לעצמם מגורים במקום אחר. במלון היו שלושים חדרים בינוניים, מרוהטים בצנעה. אלה שהגיעו אל הגראן לא חיפשו אבזור מוזהב וסוויטות בגודל מגרש כדורגל, אלא את טעם אירופה של פעם. הם באו לשם כדי ללגום בנחת קמפרי בבר המלון או להתמזמז עם קפה ו"לֶה מוֹנד" בחדר ארוחת הבוקר.

הג'נטלמנים לבשו ז'קטים לארוחת הערב, ורק אחרי ארוחת הבוקר היו לובשים את בגדי הסקי שלהם. השיחות התנהלו בלחשושים אינטימיים ובאדיבות יתרה. האינטרנט טרם הגיע אל הגראן, והטלפונים נראו קודרים. כל זה לא הפריע לאורחי המלון; הם היו מעודנים כמו הגראן עצמו ונטו לסוף גיל העמידה. איזה לץ מאחד המלונות הנוצצים יותר בגַנים האלפיניים תיאר פעם את לקוחות הגראן כ"קשישים והוריהם".

הלובי היה קטן, מטופח ומחומם באח עצים מתוחזקת היטב. מימין, ליד הכניסה לחדר האוכל, שכנה הקַבלה, גומחה צפופה עם וָוֵי פליז למפתחות החדרים ותאים לדואר ולהודעות. צמוד לקבלה, ליד המעלית היחידה והמחרחרת של הגראן, ניצב דלפק השוער.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות של שניים בינואר אייש את העמדה פיליפ, צנחן צרפתי לשעבר, בנוי לתלפיות, שענד את סמל מפתחות הזהב המוצלבים של ארגון השוערים הבינלאומי על דש בגד נקי ללא רבב, וחלם לזנוח לתמיד את עסקי המלונאות ולהשתכן לצמיתות בחוות הכמהין של משפחתו בפֶּריגוֹר. מבטו הכהה והמהורהר היה מושפל אל רשימת ההגעות והעזיבות הצפויות. זו הכילה שם אחד בלבד: לוּבּין, אלכס. מגיע במכונית מז'נבה. הזמנה רשומה לחדר 237. מעוניין לשכור ציוד סקי.

פיליפ תלה את עיני השוער המיומנות שלו בשם הזה. היה לו כישרון לשמות, סגולה חיונית בעבודה כמו שלו. אלכס... קיצור של אלכסנדר, הוא שיער. או שמא אלכסיי? הוא הרים את עיניו וכחכח חרש בגרונו. ראש מטופח להפליא הציץ מתוך הקַבלה. ראשו של ריקרדו, מנהל משמרת אחר הצהריים.

"נדמה לי שיש לנו בעיה", אמר פיליפ בשלווה.

פניו של ריקרדו התכרכמו. הוא היה ספרדי מחבל הבסקים. הוא לא אהב בעיות.

"מה הבעיה?"

פיליפ הושיט את רשימת ההגעות. "לובין, אלכס".

ריקרדו הקיש באצבע מטופחת על כמה קלידים במחשב שלו.

"שנים עשר לילות? מעוניין לשכור ציוד סקי? מי קיבל את ההזמנה הזאת?"

"נאדין, אני חושב".

נאדין היתה הבחורה החדשה. היא עבדה במשמרת הלילה, ובשל חֶטאה בהקצאת חדר למישהו בשם אלכס

לובין בלי להתייעץ קודם עם ריקרדו, היא תישאר במשמרת הזאת לנצח.

"אתה חושב שהוא רוסי?" שאל ריקרדו.

"מודה באשמה".

ריקרדו קיבל את פסק הדין ללא ערעור. אמנם היה בכיר מפיליפ, אבל צעיר ממנו בעשרים שנה, וכבר למד לסמוך לחלוטין על ניסיונו ושיפוטו של המבוגר ממנו.

"אולי נצליח לזרוק אותו למתחרים".

"בלתי אפשרי. אין שום חדר פנוי מפה ועד אלבֶּרטוויל".

"אז אנחנו כנראה תקועים איתו - אלא אם כן נצליח, כמובן, לשכנע אותו לעזוב מרצונו".

"מה אתה מציע?"

"את תוכנית המגירה, כמובן".

"זה לא קצת קיצוני לדעתך?"

"כן, אבל אין ברירה אחרת".

הצנחן לשעבר קיבל את ההוראות בהנהון ראש קצר והחל לתכנן את המבצע. זה התחיל בשעה 16:12, כאשר מרצדס אפורה כהה עם לוחית רישוי מז'נבה נעצרה ליד מדרגות החזית וצפרה. פיליפ נשאר אצל דוכנו שתי דקות תמימות לפני שלבש בנינוחות מופגנת את מעילו הכבד ויצא לאט החוצה. בשלב זה מֶסיֵה אלכס לובין הבלתי רצוי - שנים עשר לילות, מעוניין לשכור ציוד סקי - כבר יצא ממכוניתו וניצב זועם ליד תא המטען הפתוח.

היו לו פנים מחודדות במיוחד ושיער בלונדיני בהיר מסורק בקפידה על גבי פדחת רחבה. עיניו הצרות היו מושפלות לעבר תא המטען, אל שתי מזוודות גדולות מבד ניילון. השוער הזעיף פניו למראה התיקים כאילו לא ראה כמותם מיָמיו, ואז קידם את פני האורח בחמימות מקפיאה.

"במה אוכל לעזור לך, מסיה?"

השאלה הוצגה באנגלית, וגם נענתה באנגלית, במבטא סלבי ניכר.

"אני מתאכסן פה במלון".

"באמת? לא דווח לי על שום הגעה צפויה אחר הצהריים. זו ודאי רק טעות. למה שלא תדבר עם עמיתִי בקבלה? אני בטוח שהוא יֵדע ליישר את ההדורים".

לובין מלמל משהו בחצי פה ושעט במעלה המדרגות התלולות. פיליפ אחז בתיק הראשון וכמעט שבר את גבו בניסיון להרים אותו. הוא סוחר מטילי ברזל רוסי שהביא איתו תיק מלא דוגמאות. כשהצליח לגרור את התיקים אל הלובי מצא את לובין מדקלם לאטו את מספר אישור ההזמנה שלו באוזני ריקרדו שנראה נבוך, ושלמרות כל מאמציו לא עלה בידו לאתר את ההזמנה. לבסוף נפתרה הבעיה - "טעות קטנה של אחת העובדות שלנו, מסיה לובין.

אני כמובן לא אעבור על זה בשתיקה" - אלא שאז צצה בעיה נוספת. בשל מחדל של עובדי המשק החדר עדיין לא היה מוכן. "זה עניין של דקות ספורות בלבד", אמר ריקרדו בקול חלקלק במיוחד. "עמיתי יכניס את התיקים שלך לחדר האחסון. הרשה לי להוביל אותך לבר שלנו. לא תידרש לשלם על המשקאות, כמובן". הוא דווקא יידרש לשלם - ועוד חשבון מנופח למדי - אבל את ההפתעה הקטנה הזאת תכנן ריקרדו לשלוף כשההגנות של מסיה לובין יהיו כבר בשיא חולשתן.

למרבה הצער, התברר כי לא היה מקום לאופטימיות של ריקרדו לגבי העיכוב הקל. תשעים דקות נוספות עברו, למעשה, עד שלובין הובל, ללא המטען שלו, אל חדרו. בהתאם לתוכנית המגירה לא היה בחדר חלוק רחצה ללבוש בדרך אל מרכז הספא, במיני בר לא היתה וודקה ולטלוויזיה לא היה שַלט.

השעון המעורר שלמראשות המיטה כוון לשעה 4:15 לפנות בוקר. החימום הופעל בעוצמה. פיליפ סילק בהיחבא את חפיסת הסבון האחרונה מחדר האמבטיה, ואחרי שלא הוצע לו טיפ כלשהו חמק מהחדר כשהוא מבטיח שהתיקים יגיעו בהקדם. ריקרדו חיכה לו ביציאה מהמעלית.

"כמה וודקות הוא שתה בבר?"

"שבע", אמר ריקרדו.

השוער חרק שיניים וסינן שריקת בוז. רק רוסי מסוגל לשתות שבע וודקות בשעה וחצי ולהישאר מאונך.

"מה אתה חושב?" שאל ריקרדו. "מאפיונר, מרגל או מתנקש?"

מה זה כבר משנה, חשב פיליפ ברוח נכאה. רוסי פרץ אל בין כותלי הגראן. המצב מחייב פעולת תגמול

מחתרתית. כעת נסוגו איש איש אל עמדתו הנכבדה, ריקרדו אל מאורת הקבלה, פיליפ אל הדוכן שליד המעלית. כעבור עשר דקות הגיעה שיחה ראשונה מחדר 237. ריקרדו עמד תחת מתקפת תוכחה סטליניסטית ואז מלמל כמה מילות הרגעה וסגר את הטלפון. הוא הביט בפיליפ וחייך.

"מסיה לובין מבקש לדעת מתי יגיעו התיקים שלו".

"אני מיד מטפל בזה", אמר פיליפ בפיהוק כבוש.

"הוא מבקש גם לדעת אם אפשר לעשות משהו בעניין החימום בחדר שלו. הוא אומר שחם שם מדי ושהתרמוסטט כנראה לא עובד".

פיליפ הרים את שפופרת הטלפון שלו וחייג לתחזוקה.

"תגבירו את החום בחדר 237," אמר. "מסיה לובין סובל מקור".

"חוקי מוסקבה" מאת דניאל סילבה. מאנגלית: ניצה פלד. ידיעות ספרים