לחלק את הכותל

ב"כותל הדמעות של היהודים", ציור ידוע מאת ויליאם הנרי ברטלט, נראית קבוצה של מתפללים ליד קיר התמך המערבי. כולם לבושים בצניעות על פי המסורת הערבית-העותמנית ומיטב אופנת 1860, השנה בה צוירה התמונה בכשרון ובאהבה. יש בה משהו שהיום הוא פשוט בלתי אפשרי: מרחב משותף לגברים ונשים במקום המקודש ליהודים.

את המרחב הזה תוכלו למצוא בציורי הנוסעים מן המאה ה-י"ט, בצילומים נושנים בצבעי ספיה דהויים, בצילומים חדשים יותר בשחור-לבן ובצבע. אבל, כידוע, לא עוד.

האבולוציה של המרחב הציבורי ליד הכותל דומה מאד לאבולוציה של העולם החרדי בישראל כולה. יראת שמיים ויראה מכלייה הפכו את החרדה החרדית לאוסף בלתי מתקבל על הדעת של חומרות ואיסורים שנועדו לשמר תרבות בדלנית וקשה, כמו שמקובל בתרבויות כאלה: האמיש בארצות הברית, הקוויקרים והשייקרים שקדמו להם, המורמונים שמשתדלים לחיות בקבוצה מובחנת עד היום, וכמוהם הג'אינים, הסיקים והמון בני דתות וכתות אחרות ברחבי תבל. החרדים, גם אם נדמה להם שעולמם הוא תופעה ייחודית המתחברת ישירות לבורא עולם, לא באמת מתייחדים במקוריותם.

אבל בניגוד לאחיהם עובדי הכוכבים, המזלות והאלילים, חרדי ישראל מבקשים להיות מורי הדרך לכלל הציבור היושב כאן, והדרך היא אחת בלבד – שלהם. מי שלא מתיישר עם הקו יזוז הצידה.

מעצרים בכותל

חצי מבני העם היהודי לא יכולים להתיישר עם הקו. כלומר, לא יכולות. ההפרדה המחמירה והולכת בין גברים ונשים בכותל המערבי התחילה בדרישה ללבוש צנוע ובסמרטוטים עוטפי ברכיים שחולקו שם לכל נקבה מגיל שש ומעלה בערך, המשיכה בגדר במבוק כשמראה קרסוליה של בת שש נחשב למעורר פלצות, והגיע עד להסדר העקום, המופרך והמעליב הקיים היום, שבגללו משטרת ישראל צריכה לעצור אישה שמבקשת לקרוא בתורה בכותל. ככל הידוע לי, זו הפעם הראשונה מזה שנים הרבה שמישהו נעצר בישראל משום שהוא מבקש לקיים מצוות פולחן פשוטה על פי אמונתו.

אכן, הסדר הקיים כיום הוא פרי מלאכתו של בג"ץ, אבל בג"ץ גם ביקש – בפסק הדין בענין ענת הופמן נגד הממונה על הכותל המרבי – לראות את השינויים שחלו במעמדן של נשים משתקפים ביחס של שלטונות הכותל אליהן, וגם אמר שהנושא מתאים יותר להכרעה של ועדה מאשר לבית המשפט. בדברים הללו יש יותר מאשר רמז לצורך בשיתוף פעולה של כל זרמי היהדות בהגדרה מחודשת של המרחב הציבורי בכותל.

והגדרה כזאת נחוצה מפני שהכותל הוא משאב משותף לכל זרמי היהדות, ועם כל הכבוד לחרדים – הם עדיין מהווים מיעוט בעולם יהודי שונה מזה שהיו חפצים לראות בפנטזיה שלהם. הגדרה כזאת נחוצה עד מאד לפני שהמקום יהפוך לנחלתם הבלעדית של משתחווים-לאבנים שכולם עד אחד גברים.

אפילו החרדים יודעים שאפשר גם אחרת. לא בחלוקה טריטוריאלית משפילה, אלא בחלוקה

 לסדר-יום נפרד, בדיוק כמו  שמקובל במרחב החולין הציבורי: שפת הים, למשל, ובחופי הרחצה המוסדרים המאפשרים לאזרחים דתיים בישראל לשכשך במים ללא הפרעה בזמנים מסוימים, מתוך הכרה שהים הוא באמת של כולם.

הכותל אינו משאב טבע, אבל הוא יחיד במינו במסורת היהודית, שרובה אינה מסורת חרדית מחמירה. לו באמת היו פרנסי הכותל ושליטיו חפצים בקירוב לבבות יהודי, היו מתכבדים ומחלקים מועדים לנוהגי הפולחן השונים, ולא מדירים איש – או אישה – מן המקום רק מפני מגדרם.אבל כיוון שעניינם האמיתי הוא רק בשימור שלהם-עצמם, המצב ילך ויחמיר עד שרחבות האתר יהיו נקיות לגמרי מכל פורענות, מכל פיתוי שטני – מכל אישה.