"פתאום יש לך אחריות ואת צריכה להתמודד"

אלפי נערים ונערות במדינת ישראל נפלטים מידי שנה ממערכת החינוך או מהבית, כשברקע בדרך כלל מצוקה במשפחה, אלימות, הזנחה, פגיעה רגשית או מינית, וקושי להשתלב במסגרות. את חלקם אפשר למצוא בלילות משוטטים בכיכר ציון בירושלים, בכיכר דיזנגוף בתל אביב ובמקומות נוספים, מועדים לפורענות, ברחבי הארץ.

חלק מהם מדרדר לסמים, לאלימות, לדכאון, לחיי רחוב ולפתיחה של תיקים פליליים. המסלול הנורמטיבי של רוב נערי ישראל, קרי- סיום 12 שנות לימוד, ושירות צבאי או לאומי הופך לאופציה רחוקה, והדרך לשוליים של החברה הישראלית- כמעט סלולה.

אפרת (שם בדוי) נערה מרשימה ומלאת חיים, היתה אורחת קבע בכיכר ציון עד לפני כשלוש שנים. כיום ניתן למצוא אותה מטפלת בחיות ומקבלת קהל בגן החיות התנכ"י בירושלים, שם היא מסיימת עתה שנתיים שירות לאומי במסגרת פרויקט "נערות למען הקהילה" של ארגון השירות הלאומי "בת עמי". הפרויקט, שהוקם ב-2004, הוא מסלול שירות לאומי ייחודי לנערות במצבי מצוקה וסיכון, שקיבלו פטור משירות צבאי על רקע אי התאמה ואינן מצליחות להשתלב בשירות לאומי רגיל בשל נסיבות חייהן הקשות.

הפרויקט פועל כיום ב -11 ערים ויישובים ברחבי הארץ ובמסגרתו משרתות 150 נערים ונערות (134 נערות, 16 נערים, ומכאן הבחירה בלשון נקבה בהמשך הכתבה- מ.פ) במסגרות שונות ומגוונות, כמו חינוך, רווחה, קהילה ועוד.

בטקס הסיום של 2,600 בוגרות בת עמי לשנת תש"ע. צילום: משה מנגן

אפרת מספרת את סיפורה האישי, וקצת קשה ליישב את הפער בין הבחורה הצעירה והאופטימית לסיפור החיים מכמיר הלב. "אבא שלי נהרג כשהייתי בת שנתיים בתאונת טרקטור בסופת השלג של 1992". היא מפרטת, "אני לא יודעת אם זה זכרון אמיתי או מה שאנשים מספרים אבל אני זוכרת שממש אהבתי אותו. כילדה תמיד הייתי עצובה. בכל פעם שנגמר משהו שהיינו עושים הייתי בוכה כאילו עכשיו חוזרים לחיים המציאותיים".

אפרת מתארת את גיל ההתבגרות כתקופה מלאה בכאב, בדידות, וקושי להשתלב במסגרות. "הייתי חוזרת הביתה ב- 5 לפנות בוקר שיכורה או מסריחה מסיגריות. אמא שלי לא ידעה איך להתמודד איתי אז היינו עסוקות בלריב ולצעוק אחת על השניה". בכיתה י' היא סולקה מבית הספר בו למדה. הדרך לשוטטות ברחובות היתה מהירה, כולל התנסות קצרה בסמים.

אפרת מתלבטת אם לציין את זה בכתבה אבל בסוף מחליטה ש:"חשוב לי מאוד לדבר על זה. חצי מהנוער במדינת ישראל מתנסה בסמים בזמן שאנחנו מדברות. הכרתי איזה 4 אנשים שמתו מסמים. אחד מהם היה ידיד טוב שלי, וזו היתה עבורי טראומה בלתי נסבלת ששינתה לי את כל החיים".

כמה חודשים לאחר מכן, ניסתה אפרת להתאבד, דבר שהוביל לשני אשפוזים פסיכיאטריים כשביניהם עוד נסיון לא מוצלח להשתלב בתיכון. בגיל 17, לאחר כשנה של אשפוז ב"איתנים" היא החלה בתהליך של שיקום כולל השלמת בגרות במתמטיקה. "החלטתי להתחיל בהכי קשה" היא צוחקת "חומר שאני לא מתחברת אליו בשום צורה. בסופו של דבר קיבלתי 86 ו- 96 וזה היה הישג מדהים מבחינתי".

אחד החלומות של אפרת היה לשרת בצבא "זה הכי התאים לי. אני טום- בוי כזאת. אוהבת ספורט, אוהבת את המדינה, אוהבת נשקים", היא צוחקת, "רציתי להגן על המדינה ולהיות הכי קרבית שאפשר". אבל הצבא לא קיבל אותה עקב עברה הבעייתי, והיא הגיעה ל"בת עמי" בלית ברירה ומתוך תחושה קשה של ויתור.

כיום, לאחר שנתיים של שירות, אפרת נבחרה לבת שירות מצטיינת, המהווה דוגמא ומופת ל"מסירות יוצאת דופן, רמה מקצועית גבוהה, ותרומה לצוות העובדים ולקבוצת השייכות שלה בשירות". עיניים רבות התלחלחו כשהדליקה משואה בטקס הסיום של 2,600 בוגרות בת עמי לשנת תש"ע.

הדרך שעברה אפרת, כמו חברותיה לפרויקט, אינה מובנת מאליה. במעבר מנערה לא מסתגלת ומרדנית לאדם בוגר שתורם לקהילה מתרחש דרך שינוי נרטיב פנימי של קושי, נזקקות וחוסר קבלה חברתית שמתעצב מחדש לתחושת שייכות, מסוגלות, וערך עצמי. את הדרך הזו מספקת חווית ההתנדבות והנתינה במסגרת השירות הלאומי, בתמיכה צמודה של הצוות חדור המסירות ותחושת השליחות של "בת עמי".

בשרות אנו לא נערות במצוקה

"תהליכי ההתנדבות עושים שינוי, סוויץ' בראש". אומר ידעיה לוין, מנכ"ל בת עמי. "חלק מהבנות מעולם לא היו חסרות לאף אחד. כאן לראשונה צריכים אותן ומרגישים בהעדרן. הן באמת משמעותיות". אפרת מיטיבה לנסח זאת במילותיה: "מה שכיף זה שבשרות אנו לא נערות במצוקה. אנחנו עובדות וסומכים עלינו וזו הרגשה טובה. כל החיים רציתי להעלם ולברוח ופתאום יש לך אחריות ואת צריכה להתמודד, לטפל בחיות, לקבל קהל. ממצב של לא לרצות לקום בבוקר או לתפקד, הפכתי לאדם מבוגר שיש לו אחריות על הכתפיים. נותנים לך כל כך הרבה אחריות בגן חיות שזה לא יאמן. אם את משאירה כלוב פתוח זה שימפנזה שיוצאת והורגת אנשים".

הפרויקט מספק לנערות מערך תמיכה משמעותי שמסייע להן לצלוח את הקשיים והאתגרים הלא פשוטים שהן מתמודדות איתן, כמו- קושי להתמיד במסגרת, דפוסים בינאישיים שליליים ומצוקות חיים ממשיות. לכל קבוצה של 15-20 נערות מוצמדת רכזת שהיא עובדת סוציאלית במקצועה. הרכזת אחראית על קליטה, ליווי, שיבוץ, הדרכה, תמיכה והתערבויות במשבר. בנוסף, הנערות משרתות באמצעות תקנים אישיים. "המשמעות היא שבניגוד לשירות לאומי רגיל, המקום לא צריך לשלם כסף עבור הנערה" מסבירה גב' הילה סופרמן- הרניק, מנהלת התכנית. "יחד עם זאת, נדרשת התגייסות מטעם מקום השרות ברמת היומיום. לא נשבץ בנות במקום שלא יכולה להיות שם דמות בוגרת משמעותית שתלווה את הנערה בשיתוף פעולה עם הרכזת".

אלמנט משמעותי ביותר בתכנית הוא יום הכשרה המתקיים מידי שבוע. סופרמן- הרניק: "ביום ההכשרה הנערות מעלות סוגיות, קשיים והתמודדויות בשירות, אך מעבר לכך הן עוברות סדנאות שקשורות לבחירות שלהן בחיים, לזוגיות, למגדר, לשייכות, לזהות. הבנות בונות תמונת עתיד ומקבלות לגיטימציה לרקום חלומות, שאיפות, ולגלות את הכוחות שלהן בכדי להצליח בעתיד".

בימים אלה נפתחה גם תכנית המשך לליווי ותמיכה של בוגרות הפרויקט על מנת למנף את התהליך שעברו להמשך השתלבות חיובית ומשמעותית גם ב"יציאה לאזרחות". "יש כבר ששה מחזורים של בוגרות שעברו תהליכים אמיתיים. לדוגמא, נערה בוגרת רטורנו (מוסד גמילה מ.פ.) שלומדת היום חינוך, או נערה שחוותה

אלימות מאוד קשה שלומדת עבודה סוציאלית", אומר לוין ופונה בבקשה לרשויות: "בכל עיר יש בני נוער שנשרו ממערכת החינוך ומסתובבים ברחוב בלי שום מסגרת. יכולתי לפתוח עוד הרבה קבוצות כאלה אבל אין תקציב להגדלת התקנים. מדובר בפרויקט של הצלת נפשות, אשר נותן הזדמנות לבני נוער שהודרו מהחברה לגלות את כוחותיהם, לקחת אחריות על עצמם, וללמוד לא לפחד מהחיים".

מצידה של אפרת, השמים הם הגבול. עתה היא שואפת להשלים בגרויות ותוהה לגבי המשך דרכה המקצועי: "אני מתלבטת אם ללמוד טיפול בבעלי חיים או ללמוד מדעי החברה כדי להיכנס לפוליטיקה. נראה".

שותפים לתכנית: משרד הרווחה, המינהלת לשרות אזרחי, קרן גנדיר, קרן DM, קרן גרוס, המוסד לביטוח לאומי, סלקום, מרכז מעש"ה, עיריות נתניה, כפר סבא, טירת הכרמל וקרית גת, אוניברסיטת תל אביב, וקרנות פרטיות.