הכלה הסורית ובעלה חוגגים ירח דבש בתל-אביב

במשך רוב שנות ילדותה, הייתה ישראל עבור זלגה, כיום בת 23, לא יותר מאשר אויב רחוק, שאיש אינו מזכיר את שמו בהקשר חיובי כלשהו. היא נולדה בעיר קמישלי שבצפון סוריה, סמוך למשולש הגבולות בינה לבין עיראק וטורקיה. "בכל בוקר בבית הספר היינו צריכים לשיר ולהצדיע לתמונה של אסד. ישראל כלל לא הייתה על המפות שמהן למדנו, והזכירו אותה כל הזמן בכינוי 'האויב'.

"אם היו שואלים אותי על ישראל, אפילו לא הייתי יכולה להגיד איפה בעולם היא ממוקמת. מעולם לא שמעתי שם על הנאצים או על מלחמת העולם השנייה. בתקופה שגרתי שם הייתה מוטלת עלי אחריות רבה כי אני בת בכורה מתוך חמישה אחים, שהייתי צריכה להיות עבורם דוגמה - אחרת הוריי היו צועקים עלי או מעליבים אותי".

זלגה בחוף בתל-אביב. "נחמדים אליי, גם כשמגלים שאני סורית"

כל זה השתנה בגיל 11, כשזלגה ובני משפחתה עזבו את סוריה והיגרו להולנד. "כשהגעתי לשם, אמרתי לילדות ההולנדיות שהן חייבות להיות מאושרות בבית הספר שלהן, כי בלימודים בסוריה הרגשתי שאני כלואה בבית סוהר. היה להן קשה להבין על מה אני מדברת".

אבל לאחר תקופת הסתגלות קצרה וכשמאפייני גיל ההתבגרות נתנו יותר ויותר את אותותיהם, החלה זלגה גם לשים לב להבדלים שבין הבנות המקומיות לאלו כמוה, שהיגרו להולנד ממדינות האיסלאם. "היו לי המון חברות טורקיות וסוריות, ופתאום הבחנתי בכל המאמצים שהן עושות כדי להסתיר את המיניות שלהן במסווה למוסר. כל זה קרה כי לא הייתה להן דוגמה חיובית בתרבות בבית, כי לא נתנו להן כלים לתעל את זה באופן גלוי ובריא החוצה. זו הסיבה שמאחורי גבם של ההורים שלהן הן היו 'משתוללות' בצורה הרסנית, הרבה יותר מכל חברה הולנדית שהייתה לי אבל תמיד, בסוף, הן התחתנו עם מי שההורים שלהן בחרו ואהבו".

משטרת מחשבות בבית: "יישפך כאן דם"

זלגה, מצדה, לא חסכה מאותן חברות את ביקורתה על אורחות חייהן - וקיבלה תזכורת צורמת במיוחד לכך שהחיים בסוריה, שעד אז חשבה שהיו נחלת העבר, עדיין ממשיכים ללוות אותה. "אותן חברות סיפרו לאבי על מה שאמרתי. הוא אמר לי שעלי להפסיק לחשוב בצורה 'חופשית' וגם איים כי אם לא אשמע בקולו - 'יישפך כאן דם' והוא ישבור לי את הרגליים כדי שלא אלמד באוניברסיטה".

לדבריה, "אבא שלי, למעשה, היה מי שנתן לי את האישור הסופי לכך שהתרבות שממנה הגעתי מבוססת כולה על כבוד מזויף. זה פגע בי, כי זו הייתה עבורי הוכחה לכך שהכבוד, במיוחד מול השכנים, חשוב להם יותר מהאהבה אליי. זו הייתה הנקודה שבה אבד הכבוד שלי להורים. אני חושבת שמי שבא למדינה מערבית צריך לחיות לפי חוקיה ולא לפי הכללים הישנים, אחרת אפשר להגר למדינה ערבית אחרת ולא למערב. לכן אני אומרת: אל תבכו כשמעליבים את מוחמד בקריקטורות ואל תקטינו את נשיכם. למרבה המזל, באותו השלב בא מתיו והציל אותי. רק אז התחלתי להבין כמה מעט ידעתי על העולם".

זלגה ומתיו בתל-אביב. "מתיו בא והציל אותי"

את מי שיהפוך ברבות הימים לבעלה פגשה זלגה כבר בגיל 15, בבית הספר התיכון. אחרי שהבינה את כללי המשחק בביתה החליטה לשמור את הקשר עמו בסוד, מה שלא הצליח להחזיק מעמד לאורך תקופה ארוכה מדי. "הכל היה חשאי כי ההורים שלי לא היו מוכנים, בשום אופן, שיהיה לי חבר. אחרי שנה כל מיני אנשים ראו אותנו ביחד וספרו להם, ואז קיבלתי הוראה להיפרד ממנו מיד.

 כדי למנוע פיצוץ אמרתי להם שאכן כך אעשה, אבל בפועל המשכנו להיפגש בסתר. אחרי שנה סיפרתי להם כמה אני אוהבת אותו ואיזה חבר טוב הוא עבורי, כי הוא מבין אותי".

אבל גם אותה התוודות כנה לא סייעה לזלגה לשפר את מערכת היחסים עם הוריה, ובמרוצת הזמן הבינה כי יהיה עליה לבחור בין המשך הקשר עמם לבין מערכת היחסים עם מתיו ואורחות החיים שלה, שהמשיכו לזכות להתנגדות עזה במשפחתה.

"הם ניסו להפריד בינינו ואסרו עלי להיפגש איתו בטענה שאני צעירה מדי כדי להבין. תמיד הם אמרו לי שהם מתייחסים לבנים ולבנות אותו הדבר, אך זה לא היה כך, וגם העובדה שהוא היה מתרבות אחרת היוותה בעיה ענקית. בגיל 18 שכרתי חדר לבד, והתחלתי להיות עצמאית. כל זה לא עזר, והם המשיכו להתעקש ולא לקבל אותו. בסופו של דבר, זה מה שהביא אותי להיפרד ממשפחתי", היא סיכמה בעצב.

תוגת הפרידה

אלא שגם שנה אחרי שעזבה את ביתה, התקשתה זלגה להשלים עם אובדן הקשר עם משפחתה ולא חדלה מלנסות להוכיח להם שוב ושוב את צדקת דרכה. "רק אחרי זה הבנתי שהוריי לא באמת רצו שאהיה מאושרת עם בחיר לבי, כי כבוד המשפחה נמצא בחשיבות העליונה. בכל זאת, המשכתי לנסות להעמיד אותם על טעותם ולגרום להם לקבל אותי. הייתי סטודנטית מצטיינת למשפטים באוניברסיטה, והם נשארו בשלהם. היה לי ברור שהסיבה האמיתית להתנגדות הקיצונית שלהם, למרות שהם לא הסכימו להודות בזה באופן ישיר, זו התרבות היהודית והמערבית שממנה מתיו הגיע".

גם בביתו של בן זוגה, עובד סוציאלי במקצועו ובן גילה, לא ציפתה לה קבלת פנים חמה מדי. "ההורים של מתיו היו בהתחלה מאוד נחמדים אלי, אבל אחרי שהם הבינו שהמשפחה שלי לא מקבלת אותו, הם החלו בעצמם להתנגד לקשר שלו איתי ולחשוב שהיחסים בינינו הם אולי רעיון רע, בגלל האופי של החברה שממנה הגעתי. היינו צעירים מאוד, ולכן היה באמת קשה להתמודד עם מערכות יחסים בוגרות ומורכבות כל כך במה שקשור בסביבה שלנו. בסופו של דבר, מתיו עמד לפני אותה דילמה שהייתה לי. גם הוא נפרד ממשפחתו, ולמרות שלשנינו זה לא קל - אנחנו רוצים להקים לנו משפחה חדשה וטובה יותר. בינתיים, אנחנו מגדלים כלב ודג זהב", אמרה בחיוך.

"נשים הולכות בלי מטרד, בסוריה זה לא יקרה"

בתחילת החודש ולאחר כל המשוכות שעברו בדרך, הפכו זלגה ומתיו מבני זוג לבעל ואשה. מיד לאחר נישואיהם, הגיעו לישראל - בפעם השנייה בתוך שנה מאז ביקרו כאן לראשונה. "מה שטוב לי במיוחד פה זה שאני נראית כמו הישראלים ומשתלבת בתוכם. זו מדינה חופשית שיש בה זכויות אדם, שוויון לנשים, תרבות מערבית בתוך המזרח התיכון.

בשבילי זה כמו חלום. הלוואי שהנשים בסוריה היו יכולות ללכת ככה ברחוב, בלי שום מטרד, אבל לצערי - אני חוששת שזה לעולם לא יקרה. לכל אלה מצטרפים האוכל המצוין שיש לכם כאן, המון פלאפלים, חומוס ופיצות".