אהבה זה כואב, גרסת המונית
ההתגשמות של משהו בלתי אפשרי והתקווה שזה יכול לקרות גם לנו - זה מה שכל כך משמח אותנו בחיבור של עידו רוזנבלום ויונית לוי. סמדר שילוני זונחת את הציניות ומתמסרת לסיפור האהבה
"תהרגי אותי אם אני מבין על מה השניים האלה מדברים בבית. איך היה היום שלך? מעולה. ראיינתי את נלסון מנדלה בביקור מחודש בכלא הדרום אפריקני ובמטוס לסואטו קראתי את "ייסורי וורתר" בגרמנית. ושלךָ? אחלה. ניצחתי את אבי נוסבאום בתחרות גרעפסים" (א.שגב, איש חכם).
שנתיים יציבות עברו על עידו רוזנבלום ויונית לוי בריקודים. שנתיים בהן לא סבלו מטלפיה של התקשורת, בטח לא יחסית לשני הפרצופים אולי הכי נצפים בטלוויזיה. שנתיים של תימהון, נבואות תמנוניות לגבי עתידם המשותף, דיונים ערים ממשפחת הוא-לא-שווה-אותה-השתגעת-היא-לא-שווה-אותו ובעיקר ניסיונות לפצח את אותו מעגל שהצליח להצמיד יחד שני קטבים (לכאורה). השנתיים האלו הגיעו לסיומן עם הצעת הנישואים הנוכחית, ואני שמחה להודיע שהניתוח נכשל. לא הצלחנו לגלות מה איגד יחד את אזרח-הספות רוזנבלום ואת האישה שלגבות שלה יש דעה פוליטית מנומקת משלהן. המסקנה: עדיף ככה.
שלם שגדול מסכום חלקיו. יונית ועידו (צילום: ענת מוסברג)
הטוקבקים לא טועים. אמנם יש דעות לכאן ולכאן – אנחנו בכל זאת ניזונים מתדמיות לא מורכבות מדי שמקלות על התקשורת את ההתמודדות עם רעיון נפתל כמו יחסים רומנטיים. מבחינתנו יונית היא נערה קרירה, אמביציוזית, רגע היא כאן, מניפה את שערה בעמדת השידור בצפון במהלך לבנון השנייה, רגע היא שם, מאנגלזת עם אובמה. בזמן הזה רוזנבלום תמך בה מורלית ממקום מושבו מול הטלוויזיה, שם הוא שוחח עמוקות עם הפלייסטיישן שלו על סַטְלָה, בעד או נגד. יצא שבעד.
תמשיכו להתגרד, קטני אמונה שכמותכם
אז יש כמה בחורות שטוענות שמטר תשעים של סקס אפיל ושמם רוזנבלום היו צריכים לבחור בּהן, ולא ביונית, ויש כמה בחורים שמאמינים שלוי עוד תצטער על הרגע שדילגה על שכיות חמדה משכילות כמוהם והתמסרה דווקא לנהג המונית. אבל בסך הכל, רוב העם הביע שביעות רצון מהזיווג, ועם זה אי אפשר להתווכח. אנחנו אוהבים את יונית ועידו, ואנחנו רוצים שהם יאחזו זה בזו היטב, וימשיכו להוות הוכחה איכותית לקיומו הוודאי של הבלתי-אפשריזם.השילוב הזה משמח אותנו, כי יש משהו מלבב בעובדה שמשהו בלתי אפשרי קורה. "אהבה זה כואב" שפורצת מהמסך ומתגברת על כל המכשולים בדרך. שני אנשים שמתעלים את ההבדלים ביניהם כדי להשלים אחד את השני, ויוצרים שלם אחד שגדול מסכום חלקיו, בטח אם מחברים ביחד את הרייטינג שלהם. זיווג תדמיתי שעל הנייר הוא מרשם לכישלון, אבל במציאות מנער מעליו את הספקנים כמו שצחי הנגבי מתנער מאישומים פליליים. כמה טלטולים מאסיביים וכל הפשפשים קטני האמונה יכולים להמשיך להתגרד בזמן שאנחנו נדהר אל השקיעה.
אנחנו זקוקים להימצאותן של התרחשויות בלתי אפשריות. במציאות כמו שלנו הן הופכות ממותרות להכרח. יש משהו מנחם בהתגשמות של משהו בלתי אפשרי, וברעיון שאולי, רק אולי, זה יקרה גם לנו. זה החומר שמאפשר לנו לפנטז בלי להרגיש שאנחנו מבזבזים את הזמן. להתנסות במשהו למרות שכל הסטטיסטיקות ממליצות לנו לשים את הכסף שלנו במקום אחר. יום אחד איש שנוסע במונית הופך שעשועון טלוויזיה ללהיט ענק. יום אחד בחורה צעירה התיישבה בכסא המגישה של מהדורת החדשות הכי נצפית ואחר כך נשארה שם, לבד. יום אחד הם נפגשו, התאהבו, ועכשיו הם מתחתנים.
אז נכון, התקשורת הדודתית נאנחת באושר כמעט בכל הודעה על חתונה (ותעשו לי טובה, תחסכו מאיתנו את התביעה המתבקשת לילדים שבטח תצוץ בקרוב, הותשתי), אבל כנראה שבמקרה הזה יש משהו שבאמת עושה לכולם רק טוב. שני האלה מרוויחים שיפור תדמיתי ועיגול קצוות, התקשורת מרוויחה את חתונת המאה ואנחנו מרוויחים עוד אניגמה בלתי מפוצחת, שנתדלק עליה עוד קצת, כנגד כל הסיכויים.
לפנייה לכתב/ת 
