היכונו לחוק הרעלות הישראלי

בצרפת אישרו את החוק שקובע כי לבישת רעלה המסתירה את הפנים והגוף בציבור אינה חוקית. העוברות על החוק ייקנסו, וכך גם גברים שיכריחו את רעיותיהם ללבוש בורקה. הרעלות נתפסות בצרפת, בצדק, כביטוי להקצנה דתית חריפה שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסת האדם המפעמת בתרבות הצרפתית.

מאז המהפיכה הצרפתית, האדם, כל אדם, נתפס בצרפת כיצור חופשי, בעל ערך, הזכאי להגדיר את עצמו ולממש את עצמו על פי מיטב הבנתו ובחירתו – כל עוד אינו פוגע בזולתו. במהלך המאה ה-20 הוחלה השקפת עולם זו באופן מלא ושוויוני (לפחות ברמת העיקרון) גם על נשים. משמעות הדבר היא כי "כבוד האדם", או ליתר דיוק "כבוד אדם וחוה", הוא ערך היסוד של החברה הצרפתית, והוא מקדש את ערכם האנושי המלא של כל הנשים וכל הגברים ברוח החופש והשוויון הליברליים.

כיסוי פנים של נשים מוסלמיות בשל כללי צניעות חמורים, כלומר מפני שפניהן החשופות עלולות ללבות יצרים מיניים של גברים ולפגוע בהדרת כבודם של אבות הנשים ו"בעליהן" – פרקטיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם כבוד אדם וחוה ורוח החופש והשוויון.

האיסור הצרפתי על לבישת רעלה מעורר כמובן בעיה ערכית עקרונית בתוך השיח הליברלי. שכן אם אשה מוסלמית בוחרת מרצונה החופשי לכסות את פניה, זהו ביטוי של האוטונומיה האנושית שלה, וכדי להגן על ערכה וחירותה יש לכבד בחירה זו.

ואולם צרפת מניחה שמוסלמית המכסה את פניה אינה עושה זאת מתוך "בחירה חופשית", אלא מתוך ציווי תרבותי פנאטי בלתי מתפשר, שאינו מתיר לה לבחון, לשקול ולהכריע על פי רצונה העצמאי. צרפת מניחה שהתרבות הפטריארכאלית היא שמחייבת מוסלמיות לציית לצו החברתי ולהצניע את עצמן מאחורי כיסויים שחורים.

ניתוח פלסטי כן ורעלה לא?

זו הנחה בעייתית. מצד אחד, היא בוודאי נכונה. מצד שני, היא אינה שונה בכך מפרקטיקות רבות אחרות, ולמה להפלותה לרעה? שהרי נשים רבות מתחתנות, יולדות ילדים, מכפיפות את עצמן לדיאטות חמורות, עוברות ניתוחים פלסטיים ולובשות בגדים לא נוחים ויקרים בשל צווים תרבותיים שהם לא בהכרח פחות פטריארכאליים ודכאניים. כל אלה אינם אסורים בצרפת. אז למה לאסור דווקא פרקטיקה תרבותית המזוהה עם התרבות הפטריארכאלית המוסלמית? זהו ויכוח ערכי עקרוני אמיתי ויסודי, המתנהל בחברות ליברליות רב-תרבותיות רבות, ופתרון טוב – עדיין אין.

בתוך כך התבשרנו שגם בישראל: חברת הכנסת מטעם קדימה, מרינה סולודקין הזדרזה והניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שהסעיף המרכזי בה מורה: "המכסה את פניו מרצונו החופשי או חלק מהם באמצעות פריט לבוש במקום ציבורי באופן שלא ניתן לזהותו בבירור, דינו מאסר חודש ימים או קנס 500 שקלים חדשים".

מעבר להיותה כמובן הצעה פופוליסטית שהיא בבחינת "יריה מן המותן", זו הצעה גרועה ביותר בהיבט משפטי כמו גם מבחינה ערכית עקרונית.

מובן מאליו שהבעייתיות לגבי החוק הצרפתי חלה גם על החוק המוצע בישראל, שאינו מכיל שום ניסיון להתמודד עם המשמעויות השונות של חירות ושוויון. מעבר לכך, הנוסח של סולודקין גם רחב מדי וגם צר מדי בעת ובעונה אחת. שתי הרעות החולות הללו נובעות מכך שהחוק אינו קורא לילדה בשמה, אינו מפרש את מטרתו האמיתית, ומסתתר מאחורי תירוצים נבובים וריקים. כאשר חוק אינו דובר אמת והוא נטול יושרה כלשהי – אין להתפלא על כך שהוא רחב מדי וצר מדי: לא באמת מתמודד עם הבעיה שהוא רוצה למגר, ומחיל את עצמו על מקרים שאין שום הצדקה לאסור אותם.

הצעת החוק של מרינה סלודקין מטילה עונש של חודש מאסר על כל אדם בישראל שיעז ללבוש על פניו כובע צמר בחורף. שומרים הניצבים בפתח בתי קפה וחיילים במשמרת לילה בחרמון יסתכנו בחודש מאסר אם יחבשו "כובע גרב" שיכסה את פניהם או חלק מהם. גם מפגינים שאינם רוצים שמצלמת המשטרה תקלוט אותם, בין שהם מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט ובין שהם מפגינים נגד ניסויים בבעלי חיים, יעברו עבירה פלילית אם יכסו חלק מפניהם כדי להגן על פרטיותם מפני פלישה דורסנית של הרשויות.

לעומת זאת, נשים שיוכפפו לדיכוי פטריארכאלי חמור, בין אם מוסלמי, יהודי או נוצרי, לא תזכנה לשום סעד מן החוק המוצע – בלבד שפניהן לא יכוסו "באופן שלא ניתן לזהותן בבירור". אם הן ייאלצו לכסות את כל חלקי גופן, לרבות כפפות על ידיהן, אך הרעלה על פניהן תהיה כזו שמאפשרת לזהותן בבירור – החוק המוצע לא יגן עליהן.

ומנין בכלל הגיעה ההתייחסות ל"זיהוי הפנים בבירור"? מהתירוץ ה"בטחוני" שהצעת החוק מתייפיפת בו בדברי ההסבר: "מחבלים או גורמים עוינים אחרים עלולים להשתמש בכיסוי פנים במסווה של חופש דת לצורך ביצוע מעשי טרור או מעשי איבה אחרים כנגד מדינת ישראל ו/או נגד אזרחיה". כלומר, במקום לומר שהחוק בא להגן על נשים מוסלמיות ויהודיות מפני פרקטיקות פנאטיות, החוק מתיימר להגן עלינו מפני מחבלים, ולכן אינו מגן לא מפני מחבלים ולא מפני פנאטיות דתית.

במקום לשלוף מהמותן הצעות חקיקה מבישות, מן הראוי לקיים דיון ציבורי ערכי-עקרוני על ערכי היסוד של החברה הישראלית, ולהילחם על כך שגם השוויון יוכר כערך יסוד כזה, לצד כבוד האדם והחירות. חברת הכנסת סולודקין מוזמנת ליזום ולהוביל שיח זה, או לפחות ליטול בו חלק.

ד"ר אורית קמיר, מחברת הספר "זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית", הוצאות כרמל והקיבוץ המאוחד.