יצא מהאופנה

טינאייג'ריות שוחרות האופנה והגלאם, הגיע הזמן לצאת מהארון. דייויד לה-שאפל מגיע ארצה ועמו שובל של אבק כוכבים, נצנצים וזוהר. עיינתן, קראתן, התבוננתן, והסתנוורתן מעבודותיו מעל גבי ניירות הכרום של המגזינים המובילים בעולם. אבל הצלם האמריקני המהולל הוא הרבה יותר מעוד צלם אופנה ופרסומות. הוא יוצר מוערך ופורץ דרך, כפי שתוכלו אתן להתרשם מהתערוכה שלו במוזיאון תל אביב, וכך גם כלל חובבי האמנות - בסופו של דבר, זה מה שלה-שאפל עושה.  

The House At The End Of The World

החלום האמריקני

התערוכה תאפשר מבט מקיף על עבודתו וסגנונו של האמן בעשרים שנות הקריירה שלו, ותציג תצלומים מסחריים שנעשו במקור לכתבות בנושאי אופנה וכוכבים הוליוודים זוהרים, לצד תצלומים חדשים יותר שלא נעשו בהזמנה ומביאים לידי ביטוי את אמירתו האמנותית והבקורתית. זהו אולי האירוע המרענן ביותר שמגיע לפרובינציית ישראל בזמן האחרון, שכן לה-שאפל הוא סמל של "אמריקאיות", של הפופ, הסלבס, הזוהר והקיטש.

I Buy a Big Car

לה-שאפל החל את דרכו כצלם פרסומות בניו יורק. הוא פנה לכיוון זה, אחרי שנדחה על ידי גלריות העיר, שלא היו מעוניינות ביצירתו האמנותית הבוסרית. למעשה מי שחיזק את ידיו, היה לא אחר מאשר אנדי וורהול אשר בתחילת שנות השמונים המליץ עליו למגזין "Interview". עורכי המגזין נחשפו לעבודותיו של לה-שאפל, נשבו בקסמיו וזה החל לעבוד כצלם הפרסומות והשערים של המגזין.

Rape of Africa. נעמי קמפבל מתארחת 

אט אט החל לצלם את הפנים החשובות ביותר של התקופה ולפרסם את צילומיו במגזינים הנחשבים בעולם. מאז ועד היום אין סלב שאינו כמהה להתייצב מול מצלמתו של לה-שאפל וזאת למרות (ואולי בגלל) חדות מבטו וגישתו הביקורתית.

Loaves and Fishes

מבריטני ועד הבתולה מריה

נסיקתו המסחררת והצלחתו המידית של לה-שאפל בן ה-47 איפשרה לו להתעסק בתחומים נוספים פרט לצילום מסחרי. עד שנטש אותו כמעט לחלוטין לפני כארבע וחצי שנים. הוא החל לעשות וידאו קליפים לזמרים כמו כריסטינה אגילרה, בריטני ספירס, מובי ועוד. בנוסף גם לקח חלק במופעי תיאטרון, סרטים דוקומנטרים, וגם צילום לא מסחרי הנותן מקום לביטויו ואמירתו האמנותית.

Archangel Michael & No Message Could Have Been Any Clearer

הקריירה של לה-שאפל מאופיינת בתופעה מעניינת, כצלם הלוקח חלק בעולם האופנה והפרסום ועם זאת יוצא כנגד תרבות זאת, שהוא חלק בלתי נפרד ממנה. עבודותיו מעלות שאלות אודות העולם הצרכני: המגמה האובססיבית של העולם המערבי לאיסוף וצבירה אינסופית; על גוף האישה ככזה שהפך למוצר צריכה בפני עצמו; על עולם הזוהר הריקני והאשלייתי ועל אלה המעוניינים לחקות אותו בכל מחיר.

Death by Hamburger

בין לאונרדו לדיקפריו

כאמן פופ פוסטמודרני, לה-שאפל מושפע מזרם הפופ-ארט, ממנו צמח ושאב השראה. וכמו בזרם זה, הוא משתמש בעבודותיו בדימויים מוגדלים ומובלטים של תרבות צרכנית, כמו לוגואים של חברות שונות. אמנות הפופ הופכת דימויים אלו לסמלים של פטישיזם קיטשי הכפוף למנת יתר של תקשורת המונים.

Intervention

לה-שאפל שוזר דימויים אלו בתוך תצלומים המתקשרים עם מקורות רבים אחרים המגיעים מעולמות רחוקים יותר: המיתוסים והדת הנוצרית, וכן עם האמנים הגדולים של תרבות המערב, כמו סנדרו בוטיצ'לי וליאונרדו דה וינצ'י. הוא שוזר דמויות של כוכבים אל תוך סצנות מפורסמות מעולם האמנות (כמו הסעודה האחרונה של דה וינצ'י) ובכך מרפרר אל הנמוך ואל הגבוה גם יחד.

Deluge

הוא בוחן מחדש עבודות מפורסמות, מכניס בהם אלמנטים עכשווים ובכך נותן מקום ומעורר מחשבה חדשה. הוא מביא את הקדושה לחיי החולין, כאשר הוא מצלם את קורטני לאב כמריה בתנוחת פייטה המחזיקה בזרועותיה גבר עירום, המזכיר שילוב של ישו עם קורט קוביין בעלה המת. בכך הוא מתכתב גם עם המקור הדתי וגם עם מקורות אמנותיים שונים, שכן סצנה זו צוטטה בלי סוף לאורך תולדות האמנות.

Pieta with Courtney Love

המגמה של ערבוב אמנות גבוהה עם מה שמשתייך לתרבות נמוכה יותר - קיטש, עולם הכוכבים והפרסום - מודעת ומכוונת.

 בכמה ראיונות דיבר לה-שאפל על כוונתו לתקשר ולהעביר את מסריו החברתיים לכלל האוכלוסיה ולא להפוך את אמנותו לאליטיסטית הפונה לשכבות הבורגניות בלבד.

לא מרים את האף

אך לה-שאפל מפרסם את צילומיו בכל העיתונים החשובים בעולם ועם זאת הוא בוחר להציג את יצירותיו בפורמט של "יצירות אמנות" בגלריות ובמוזיאונים אשר נתפסים כגופים מורמים מעם. 

Museum

כך דמותו של לה-שאפל נותרת, כמו יצירותיו, מלאת ניגודים וסתירות. ניגודים אלו של נמוך וגבוה, דתיות-רוחניות וחילוניות, יופי וחורבן, חיים ומוות, הם אשר הופכים את יצירותיו מטראש סתמי לנושאות אמירה מורכבת ולעיתים בוטה על העולם המנוון בו אנו חיים ונושמים - חמצן, וגם קצת יותר מדי אבק כוכבים. לה-שאפל מזהיר כדי שלא ניחנק.