אבא עסוק - כל הזמן, בכל מקום

אפשר למצוא שבעים מיליון טקסטים, הרצאות, מדריכים, סדנאות על התנגשות הטיטאנים הזו. אני זוכר שלפני מאתיים שנה גם אני כתבתי טור בנושא. מאז חלפו הרבה שקלים בתלושי המשכורת של ההורים, דיברתי עם לא מעט אנשים מכל קצוות קשת השכר, ואני רוצה להעלות שתי נקודות עומק לדיון. מעבר לערימת הרצפטים, העצות והטיפים, אני מנסה לשאול שאלה מפחידה ואני חייב לשאול אותה באופן ישיר, אחרת לא נצליח לפתור אותה – האמנם הקריירה המודרנית והמשפחה העתיקה בכלל מסוגלות להסתדר אחת עם השניה?

בעיה בוערת מס' 1: הקריירה שברה את חוקי המשחק

ילד צריך כל מיני דברים להתפתחות התקינה שלו. גם עסק מודרני צריך כל מיני דברים לשגשוג תקין שלו. יש לא מעט דמיון בין שתי הישויות – בשתיהן נדרשת זמינות גבוהה מאוד, למידה מתמדת, גמישות מחשבתית ונכונות לפתח כל הזמן מיומנויות חדשות, השקעה רגשית חזקה והתמודדות מתמדת עם הבלתי צפוי. הקושי העוקצני במשוואה הזו הוא ששתי הישויות שואבות את כוחן מספק כוח אחד: בן האנוש הבוגר, כפול הזהות, ההורה/עובד.

יאמרו חכמים "נו, ומה השתנה?". הכל השתנה, כלומר בכל הנוגע למגרש העבודה. אנחנו עובדים יותר שעות, נעים ונדים על פני הארץ והפלנטה לצורך עבודתנו, מיטב הטכנולוגיות (אינטרנט, סלולרי, מייל) דואגות שנהיה זמינים תמיד, גם כשאנחנו רוכנים מול חיתול מהביל של העולל וגם ברגע הקדוש שבו כיפה אדומה ניצבת מול הזאב. מזל שלפחות בקולנוע מחייבים אותנו לכבות את הסלולרי.

הילדים שלנו זקוקים ליותר זמן מכפי שאנחנו יכולים להקצות להם. תצעקו, תמחו, תאשימו אותי בשטחיות ועדיין לא תשנו את עוצמתה של הקביעה הזו, שהיא נחלת רבים וטובים בתחום החינוך והפסיכולוגיה. חצי שעה בערב, בסביבות שמונה וחצי, כשעיניהם טרוטות מעייפות וסחוטות מהמתנה, אינה זמן אבהות/אימהות מספק. שלושה או ארבעה חודשים של חופשת לידה הן לעג לרש, טמטום ברמה הפסיכולוגית – והכלכלית.

העבודה תובעת את המיטב שבנו, בנפש ובמסירות, אנחנו עוטים על עצמנו רציונליזציה של "קדושים הננו, את נשמתנו אנו נותנים למען נפרנס את עוללינו" והנה אויה – הקטנים האלה, המנוולים האלה, המפונקים האלה – הופכים יותר ויותר תובעניים ולא מסתפקים במה שיש. פויה עליהם.

לא נכון ולא נכון. הם רצו את מה שקודמיהם לפני דורות לא רבים גם רצו. זמן עם אמא ואבא. לא "זמן איכות". פשוט זמן.

בעיה בוערת מס' 2: איפה קונים בטריות לדימוי העצמי?

הנה תרגיל בהיקש לוגי של שנות האלפיים: א. הורה טוב הוא הורה ששמח ומסופק בחייו, יעני בעל דימוי עצמי תקין. ב. בשנות האלפיים הערוץ המרכזי לביסוס הדימוי העצמי הוא הקריירה. ג. לצורך קריירה מכובדת ההורה נדרש להשקיע הרבה שעות בחוץ על חשבון הבפנים. ד. כשהורה נמצא הרבה בחוץ נפגמת משמעותית יכולתו להיות הורה טוב.

יוסטון, כשתגמרו לטפל בסעיף 1, תרימו צלצול. יש לנו עוד בעיה.

הזהות הבוגרת השתנתה. עבודה יציבה בשכר סביר כבר איננה מתדלקת את תחושת הערך העצמי של האדם, נהפוך הוא – בזירות מסוימות (דוגמת ההיי טק), היא אפילו אינדיקציה להיותך מקובע, מפסידן או סתם פחדן. לא נסתפק יותר בכך שתעלו לחם על שולחן המשפחה. עליכם להגשים את עצמכם או לפחות להגות דרך להביא את מכת הג'ובות האולטימטיבית. אחת שתיים שלוש – המרוץ למיליון יצא לדרך. אפסנו את הילדים בג'ימבורי ונתחיל.

אהיה צבוע בן אלף צבועים אם אמרח אתכם ואציג את עצמי כאחד שמתבונן מהצד ומצוי מחוץ למירוץ הזה. יותר מדי פעמים שבתי מהרצאות בעשר בלילה וצפונה כדי לגלות את המלאכים סרוחים כסמרטוטים על המיטה. תשאלו אותי אם אני מוכן לוותר על הפוזיציה הנוכחית שלי – התשובה האינסטינקטיבית תהיה "לא". יותר מדי נחמד לי שם.

טונות של שירותי רוח ומוצרי נשמה קוראים לנו להגדיר מחדש את המשמעות, למצוא את האמת הפנימית, להקשיב לקולות הקדומים. הם מזכירים לנו דבר אחד פשוט ואכזרי: הולך ומתקרב רגע האמת שבו נצטרך... לבחור.

עכשיו אני צריך להיערך לטור הבא: מה עושים עם זה? יש לכם הצעות?

גילוי נאות: הטור הזה נכתב ביום חמישי באחת עשרה בצהריים, על הלפ-טופ שלי באופן הבא: חצי שעה הקלדתי פיסקה, רבע שעה הבת שלי גלשה באתר משחקי טריויה וחוזר חלילה. הנה צילום נאות של הנושא. שיהיה המשך חופש תקין.