בשביל להכיר בחורות אני צריך לעבוד קשה

אני נמוך יותר מכפי שהייתי רוצה להיות, וכל כך רזה עד שיש אנשים שחושבים שאני סובל מתת-תזונה, ולא משנה כמה אני אוכל. כשאני מביט בגוף החיוור והרופס שלי, אני תוהה למה אישה כלשהי תרצה בכלל לישון לצדו, על אחת כמה וכמה להתחבק איתו. כך שבשביל להכיר בחורות, אני צריך לעבוד. אני לא מסוג הגברים שנשים מצחקקות איתם בבר או רוצות לקחת אותם הביתה כשהן שיכורות ומרגישות פרועות. אני לא יכול להציע להן פיסה מהתהילה ומה"שופוני" שלי כמו כוכב רוק, וגם לא קוקאין באחוזה מפוארת כמו גברים רבים אחרים בלוס אנג'לס. כל מה שיש לי הוא מוח, ואת זה אף אחת לא יכולה לראות.

בטח שמתם לב שלא הזכרתי את האישיות שלי. זה מפני שהאישיות שלי השתנתה לגמרי. או ליתר דיוק, אני שיניתי לגמרי את האישיות שלי. המצאתי את סטייל, האלטר-אגו שלי. ובתוך שנתיים סטייל צבר יותר פופולריות ממה שהיתה לי אי-פעם - במיוחד עם נשים.

מדריך ההשכבה: אוסף תובנות של עשרות אמני פיק-אפ

מעולם לא התכוונתי לשנות את האישיות שלי או להסתובב בעולם עם זהות מומצאת. למען האמת, הייתי מרוצה מעצמי ומחיי. זה היה המצב עד ששיחת טלפון תמימה (זה תמיד מתחיל בשיחת טלפון תמימה) הכניסה אותי אל תוך אחת הקהילות המחתרתיות המשונות והמסעירות ביותר שפגשתי במהלך יותר מעשר שנים בעיתונות. השיחה היתה מג'רמי רובי-שטראוס (אין קשר משפחתי), עורך ספרים שנתקל באינטרנט במסמך שנקרא "מדריך ההשכבה", קיצור של "המדריך המלא להשכבת בחורות". הוא אמר שהמסמך, שנדחס לתוך 150 עמודים תוססים, הוא אוסף תובנות של עשרות אמני פיק-אפ שהחליפו ביניהם ידע בקבוצות דיון במשך יותר מעשור ופעלו בחשאי להפיכתה של אמנות הפיתוי למדע מדויק. היה צריך לשכתב ולארגן את המידע כדי שיוכל לשמש ספר הדרכה קריא ומנומק, וג'רמי חשב שאני האיש הנכון למשימה הזאת.

אני הייתי קצת פחות בטוח. אני רוצה לכתוב ספרות, לא לתת עצות למתבגרים חרמנים. אבל אמרתי לו, כמובן, שלא יקרה כלום אם אציץ במסמך. ברגע שהתחלתי לקרוא, חיי השתנו. יותר מכל ספר או מסמך אחר - התנ"ך, "החטא ועונשו" או "מהמטבח באהבה" - מדריך ההשכבה פקח את עיניי. ולאו דווקא בשל המידע שהכיל, אלא בזכות הנתיב שאליו הוא שיגר אותי.

כשאני מביט לאחור על שנותיי כמתבגר, אני מתחרט על דבר משמעותי אחד, והוא לא קשור לזה שלא למדתי מספיק קשה, שלא הייתי נחמד לאמא שלי, או שריסקתי את המכונית של אבא שלי בהתנגשות עם אוטובוס חולף. אני פשוט מתחרט שלא התעסקתי עם מספיק בנות. אני אדם עמוק - אני קורא את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס פעם בשלוש שנים, סתם ככה בשביל הכיף. האינטואיציות שלי לא רעות בעיניי. בבסיס אני אדם טוב, ואני מנסה להימנע מלפגוע בזולת. אבל נראה שאני לא מצליח להתקדם למצב הקיומי הבא, כי אני מבזבז יותר מדי זמן במחשבות על נשים.

ואני יודע שאני לא לבד. כשפגשתי בראשונה את יו הפנר, הוא היה בן 73. הוא שכב עם יותר מאלף מהנשים היפות בעולם, לדבריו, אבל כל מה שהוא רצה היה לדבר על שלוש החברות שלו - מנדי, ברנדי וסנדי. ועל כך שבזכות הוויאגרה, הוא מצליח לסַפֵּק את כל השלוש (אם כי הכסף שלו כנראה מספק אותן לא פחות). הוא אמר שאם הוא ירצה אי-פעם לשכב עם מישהי אחרת, החוק הוא שהם יעשו את זה כולם ביחד. מה שלמדתי מהשיחה ההיא היה: הנה לך בחור שכל חייו היה לו כל הסקס שהוא רק רצה, ובגיל 73 הוא עדיין מחפש משהו מהצד. מתי זה נגמר? אם ליו הפנר זה עוד לא עבר, מתי זה יעבור לי?

מעולם לא הרגשתי בנוח בנוכחות נשים: הן איימו עלי

אם מדריך ההשכבה לא היה נקרה בדרכי, גם אני, כמו רוב הגברים, לעולם לא הייתי משכלל את צורת החשיבה שלי על המין השני. למעשה, אני כנראה התחלתי בעמדת נחיתות יחסית בהשוואה לרוב הגברים. בתקופת טרום-גיל ההתבגרות שלי לא היו משַׂחקים ברופא וחולה, לא היו בנות שגָבוּ ממני דולר תמורת הזכות להציץ להן מתחת לחצאית, לא דיגדגתי את בנות הכיתה במקומות שלא הייתי אמור לגעת בהם. את רוב שנות נעוריי ביליתי מרותק לבית, כך שכשצצה ההזדמנות המינית היחידה שלי כמתבגר - ילדה שיכורה מכיתה ט' התקשרה והציעה לי מציצה - נאלצתי לסרב כדי לא לעורר את זעמה של אמי. בקולג' התחלתי למצוא את עצמי: הדברים שבהם התעניינתי, האישיות שתמיד התביישתי לבטא, קבוצת החברים שתרחיב את דעתי באמצעות סמים ושיחות (לפי הסדר הזה). אבל מעולם לא הרגשתי בנוח בנוכחות נשים: הן איימו עלי. בארבע שנותי בקולג' לא שכבתי אפילו עם בחורה אחת בקמפוס.

אחרי הלימודים התחלתי לעבוד ב"ניו יורק טיימס" ככתב תרבות, ושם התחלתי לבנות את הביטחון העצמי ואת הדעות שלי. בסופו של דבר קיבלתי גישה לעולם מיוחס ונטול חוקים: התלוויתי למסע הופעות של מרילין מנסון ומוטלי קרו כדי לכתוב איתם ספרים. כל אותו הזמן, למרות אישורי הכניסה אל מאחורי הקלעים, כל מה שהשגתי היה נשיקה אחת מטומי לי. אחרי שכבר כמעט איבדתי כל תקווה. יש גברים שיש להם את זה; יש גברים שלא. לי, מן הסתם, לא היה.

וזה לא שלא עשיתי סקס בכלל. לא זאת היתה הבעיה. הבעיה היתה שבפעמים היחידות שהתמזל מזלי, הפכתי סטוץ של לילה אחד לסטוץ של שנתיים, כי לא ידעתי מתי זה יקרה שוב. במדריך ההשכבה היו ראשי תיבות עבור אנשים כמוני: במ"מ - בחור מתוסכל ממוצע. אני הייתי במ"מ. לא כמו דסטין.

את דסטין פגשתי בשנה שסיימתי את הלימודים בקולג'. דסטין לא היה גבוה יותר, עשיר יותר, מפורסם יותר או נאה יותר מאף אחד מאיתנו. אבל היתה לו תכונה אחת שלנו לא היתה: הוא משך נשים. הוא היה נמוך ושחום, בעל שיער חום ארוך ומתולתל וחולצת ג'יגולו מצועצעת עם יותר מדי כפתורים פתוחים. באותו ערב הלכנו למועדון בשיקגו שנקרא "דרינק". כשמסרנו את המעילים, דסטין שאל, "אתם יודעים אם יש כאן פינות חשוכות?"

שאלתי אותו למה הוא צריך פינות חשוכות, והוא ענה שאלה מקומות טובים לקחת אליהם בנות. הרמתי גבות בספקנות. אבל כמה דקות אחרי שנכנסנו לבר, הוא יצר קשר עין עם בחורה בעלת מבט מבויש שדיברה עם חברה. בלי להגיד מילה דסטין הסתלק. הבחורה הלכה אחריו - היישר לפינה חשוכה. כשסיימו להתנשק ולהתגפף, הם נפרדו ללא מילה, בלי החלפה מתבקשת של מספרי טלפון או אפילו איזה "נתראה אחר כך" נבוך.

דסטין חזר על ההישג הלכאורה-פלאי הזה ארבע פעמים באותו ערב. עולם חדש נגלה לנגד עיניי.

תיחקרתי אותו במשך שעות, בניסיון לגלות אילו מין כוחות פלא יש לו. דסטין היה, כמו שאומרים, "כישרון טבעי". הוא איבד את בתוליו בגיל 11, כששכֵנה בת 15 השתמשה בו לצורך ניסוי מיני, ומאז הוא הזדיין בלי הפסקה. ערב אחד לקחתי אותו למסיבה בסירה שעגנה בנהר ההדסון בניו יורק. כשעברה לידנו בחורה חושנית עם שיער חום ועיני איילה, הוא פנה אלי ואמר, "היא בדיוק הטיפוס שלך". 

הכחשתי, וכמו תמיד בהיתי ברצפה. חששתי שהוא ינסה לגרום לי לדבר איתה, ואכן, כעבור זמן קצר הוא עשה את זה. כשהיא עברה לידנו שוב, הוא שאל אותה, "את מכירה את ניל?" זאת היתה דרך מטופשת לשבור את הקרח, אבל זה לא היה משנה, כי הקרח נשבר. מילמלתי כמה מילים, עד שדסטין השתלט על העניינים והציל אותי. אחר כך פגשנו אותה ואת החבר שלה בבר. הם עברו לגור יחד לא מזמן. החבר שלה יצא עם הכלב שלהם לטיול. אחרי כמה כוסות הוא לקח את הכלב הביתה והשאיר את הבחורה, פולה, איתנו.

דסטין הציע שנחזור אלי הביתה להכין איזו ארוחת לילה קלה, אז הלכנו אל הדירה הקטנטנה שלי באיסט וילג', ובמקום זה התרסקנו על המיטה, כשדסטין מצדה האחד של פולה ואני מצדה השני. כשדסטין התחיל לנשק את הלחי השמאלית שלה, הוא סימן לי לעשות אותו הדבר על הצוואר והחזה. למרות שהייתי מופתע מההיענות השקטה של פולה, נראה שעבור דסטין מדובר בדבר שגרתי. הוא הסתובב אלי ושאל אם יש לי קונדום. מצאתי לו אחד. הוא הסיר את המכנסיים וחדר לתוכה, בזמן שאני המשכתי ללקק לה לשווא את השד הימני.

להעניק לנשים את הפנטזיה שמעולם לא חשבו שיחוו

זה היה הכישרון של דסטין, הכוח שלו: להעניק לנשים את הפנטזיה שמעולם לא חשבו שיחוו. אחרי זה פולה לא הפסיקה להתקשר אלי. היא רצתה לדבר על החוויה כל הזמן, לנמק ולהצדיק אותה, מפני שלא האמינה שהיא עשתה את זה. ככה זה תמיד היה עם דסטין: הוא קיבל את הבחורה; אני קיבלתי את רגשות האשם.

ייחסתי את זה פשוט להבדלי אישיות. דסטין ניחן בקסם טבעי ובאינסטינקט חייתי שלי פשוט לא היו. או לפחות ככה חשבתי, עד שקראתי את מדריך ההשכבה וסרקתי את קבוצות הדיון והאתרים שהוא המליץ עליהם. מה שגיליתי היה קהילה שלמה מלאה בדסטינים כאלה, שטענו שהם פיצחו את הקוד לפתיחת לבה ורגליה של האישה - ולצדם אלפים אחרים כמוני, שניסו ללמוד את הסודות שלהם. החידוש היה שאותם גברים תימצתו את השיטות שלהם למערך מוגדר של חוקים שכל אחד יכול ליישם אותם. ולכל אמן פיק-אפ מטעם עצמו היה מערך חוקים משלו.

היו שם מיסטרי, קוסם; רוס ג'פריס, מהפנט; ריק ה', יזם ומיליונר; דייוויד דיאנג'לו, מתווך נדל"ן; ג'אגלר, סטנדאפיסט; דייוויד אקס, פועל בניין; וסטיב פ', פתיין גדול כל כך שנשים ממש שילמו כדי ללמוד איך למצוץ לו טוב יותר. שימו אותם בסאות ביץ' במיאמי, ותראו איך בריונים שריריים ונאים מהם בועטים חול בפנים החיוורות והמצומקות שלהם. אבל אם תשימו אותם ב"סטארבקס" או ב"ויסקי בר", הם יתמזמזו לפי תור עם החברה של אותו בריון ברגע שיַפנה את הגב.

מיד כשגיליתי את עולמם, הדבר הראשון שהשתנה היה אוצר המילים שלי. מונחים כמו במ"מ, אפ"א (אמן פיק-אפ), סארג'ינג (להתחיל עם נשים) וכ"ל (כוסית לוהטת)* נכנסו למילון המונחים הקבוע שלי. ואז השתנתה שגרת היומיום שלי, מפני שהתמכרתי לחדר ההלבשה הווירטואלי שאמני הפיק-אפ האלה הקימו. בכל פעם שחזרתי הביתה מפגישה או מיציאה עם אישה, התיישבתי ליד המחשב ופירסמתי בקבוצות הדיון את השאלות שלי לאותו לילה. "מה אני עושה אם יש לה חבר?" "אם היא אוכלת שום בארוחת הערב, זה אומר שהיא לא מתכוונת לנשק אותי?" "כשבחורה שמה שפתון מול העיניים שלי, זה סימן טוב או רע?"

וטיפוסים מקוונים כמו קֶנדוֹר, גאנוויץ' ופוֹרמהֶנדל התחילו להשיב על השאלות שלי (התשובות, לפי הסדר: תשתמש בתבנית להשמדת חבר; אתה מנתח את העניין יותר מדי; לא זה ולא זה). מהר מאוד הבנתי שזאת לא רק תופעת אינטרנט, אלא דרך חיים. כיתות של פתיינים מתלמדים היו קיימות בעשרות ערים בעולם - לוס אנג'לס ולונדון ועד זגרב ומומביי - והם נפגשו מידי שבוע במאוּרות, כפי שהם קראו להן, כדי לדון בטקטיקות ובאסטרטגיות לפני שיצאו בהמוניהם להכיר נשים. המסווה שהעניקו לי ג'רמי רובי-שטראוס והאינטרנט הוא בעצם ההזדמנות השנייה שקיבלתי מאלוהים. עדיין לא היה מאוחר מדי להיות דסטין, להפוך לכל מה שאישה רוצה - לא מה שהיא אומרת שהיא רוצה, אלא מה שהיא באמת רוצה, עמוק בפנים, מאחורי התכנות החברתי, במקום שבו שוכנים הפנטזיות והחלומות בהקיץ שלה.

אבל לא יכולתי לעשות את זה לבדי. שיחות עם גברים באינטרנט לא מספיקות כדי לשנות חיים כושלים שלמים. הייתי חייב להיפגש עם הפנים שמאחורי שמות הבמה, לצפות בהם בשטח, לגלות מי הם ומה מפעיל אותם. החלטתי שזאת תהיה השליחות שלי - עבודה ואובססיה במשרה מלאה - לאתר את אמני הפיק-אפ הגדולים ביותר בעולם ולבקש לחסות תחת כנפיהם.

וכך התחילו השנתיים המוזרות ביותר בחיי.

• מתוך הספר "המשחק - עולמם הפרוע של אמני הפיתוי" מאת ניל שטראוס (תרגום: גיא הרלינג. הוצאת כנרת)