יותר אבל כואב

לחלל בקודש

אברי גלעד קבל השבוע על עודף הוולגריות והתכנים המיניים ב"מועדון לילה" המשודרת בפריים טיים, ושוב הוא מסתמן כאחד מצדיקי סדום היחידים. אבל וולגריות אינה מסתכמת רק בעיסוק באיזור החלציים של האדם.

אפשר גם אחרת, ואת ההוכחה קיבלתם אמש (רביעי) מעדי אשכנזי. שובה של זו אל המסך לווה בתרועות-כוכב-נולד, ובכל מה ש"קשת" יודעים לעשות כדי לקדם את התוכניות שלהם, אבל מה עם התוכן?

מה זה השטויות האלה? עושים שוק עם עדי אשכנזי (צילום: אלדד רפאלי)

ברגע מסוים בפרק של השטויות האלה, ובו מחליטה אשכנזי להמיר את הסטנדאפ בחלומות להיות רקדנית, היא עולה לירושלים להתאמן עם להקת מחוללים מקומית.

כשזה לא מסתייע, היא הולכת ליילל ולקטר – על קבר הרצל. היא מדברת אל הקבר והעצמות שבתוכו, וזה באמת לא חשוב מה היא אומרת, שכן גבולות הוולגריות נפרצו לגמרי ברגע שבו הקבר הפך לאביזר קומי, ואפילו בלי להטריח את אנשי הפרופס.

אמנם, זה לא שודר בפריים טיים אלא רק אחרי שהתעייפנו מלצפות באשכנזי ב"כוכב נולד" – אבל לטעמי, אין שעת-שידור בטלויזיה הישראלית שיכולה להכשיר שרץ כזה.

נראה ואינו רואה

"טלנובלה בע'מ", "בטיפול", "סרוגים", "מגדלים באויר", ועכשיו "הצרות שלי עם נשים", אלה המיזמים שהשתתפה בהם טלי שרון בעונות הטלוויזיה האחרונות, ובגללם תהו מגיבים לביקורת שכתבתי השבוע על "הצרות", הסיטקום החדש של ערוץ 10, אם "לא נמאס כבר מטלי שרון בכל דבר".

מה שמוליד אמירות כאלה הוא תחושת רוויה של צופים ממספר קטן מאד של שחקנים שמגיעים שוב ושוב לתפקידים ראשיים בדרמות ובקומדיות ובמה לא. אפשר לקרוא לתופעה "תסמונת איבגי", אבל לא השחקנים יצרו אותה.

הם צריכים הרי להתפרנס, ואין דרך טובה יותר מטלוויזיה – לא תמיד בגלל ההכנסה הישירה אלא בגלל אפקט הניראות.

שחקן שרואים אותו בערוצים הגדולים ייצור לעצמו מקדם נאה של הצלחה לליהוקים נחשקים בתיאטרון, ולפעמים אף ללא כל קשר נראה לעין. זה עובד גם ברמות הנמוכות ביותר, אלה של הצגות הילדים המסחריות.

מיכל אמדורסקי מככבת בעיבוד לטף של "הקוסם מארץ עוץ" בתפקיד הילדה (הטובה) דורותי, ולצידה תוכלו למצוא את האריה הפחדן בדמותו של נירו לוי, והמוני הורים נוהרים להצגה עם ילדיהם, וגם כדי לצלם בסלולרי את גיסנו ואת השופטת מ"נולד לרקוד".

מלהקים ופרנסי טלויזיה בישראל מאמינים שאין דבר מצליח כמו ההצלחה, ואין מדובר בהכרח בהצלחה של שחקן אלא בשובל הנמשך והולך מהרייטינג של הפרוייקט הקודם אל זה של הבא. אמונה זו, דבילית ככל שתהיה, מביאה אל המסך שוב ושוב את אותם פרצופים ושולחת אחרים להתייבש באודישנים – והיא בסך הכל עוד תסמין של חוסר מחויבות טוטלי של הערוצים המסחריים לכל סממן של איכות.

דרוש מבוגר אחראי

הוד מעלתה המלכה ראניה מירדן כתבה ספר לילדים, והיא מסרבת לאשר את תרגומו לעברית. זו היתה יכולה להיות עוד ידיעה זניחה על המאמצים לייצר חרם תרבותי סביב ישראל, אלמלא היה הספר הזה נסיון מרוכז לגרום לילדים להבין את ה"אחר" ולקבל אותו.

כיוון שלדעתי השימוש ב"חרם" מכל סוג בסכסוך המזרח תיכוני הוא טמטום בלתי יעיל בעליל, קבלו תקציר של העלילה כדי שלא תפסידו כלום: בית ספר אמריקאי רב-תרבותי, ילדה אחת מגיע לארוחה עם חומוס בפיתה והשניה עם סנדביץ' חמאת בוטנים וג'לי ענבים סגול - ברירת המחדל של ילדי ארה"ב.

איבה מתעוררת סביב הטעמים השונים והיא מתפתחת לקרב אוכל של ממש, עד שמנהלת בית הספר מציעה שהבנות יטעמו זו מארוחתה של זו, והן כמובן מגלות שזה דווקא טעים. הללויה, יש שלום עולמי.

ועכשיו לאירוניה, והיא משולשת. ראשית, לו המלכה רבת החסד היתה מסכימה שספרה יתורגם לעברית, מן הראוי היה להתאימו לתנאי הארץ ולתושביה הנמוכים וחובבי החומוס, שוודאי יגיבו באיכסה-פיכסה לאוכל שמשלב גווני סגול וחום ומתוק ומלוח בתוך לחם.

שנית, בספר הבנות לא מצליחות לפתור את הסכסוך לבד, ונדרש מבוגר אחראי מהאו"ם – וזה וודאי יישמע מוכר לכל מזרח-תיכוניסט מתחיל. ושלישית – לו היו מתרגמים, ולו הורים בישראל היו רוכשים את הספר בשל הערך המוסף הסלבריטאי שלו, ההכנסות מן המכירות היו קודש לחינוך ילדות ירדניות. בעולמם הציני והמסוכסך של המבוגרים, אין אירוניה נאה מזו.

להכשיר את השרץ

הנה טיוטת הנאום שלעולם לא תשמעו בטקס שרובכם לא יצפו בו, המיועד לריטואל השנתי של פרסי הטלוויזיה בישראל. זה הולך ככה:

גבירותי ורבותי ומצלמות יקרות, התכנסנו כאן שוב כדי לטפוח לעצמנו על השכם ולעשות קצת מינגלינג במיטב מחלצותינו. טוב שאנחנו מורגלים לחייך למצלמה לפי הוראות הבמאי, ולכן נחשוף את שינינו המולבנות שוב ושוב במהלך הערב, נזייף הפתעה והתרגשות, נתנשק בזהירות שלא לחרב את הליפסטיק ונשמור על פסאדה של זוהר, כי אם לא - יגלו כו-לם עד כמה אנחנו בינוניים ולא יצירתיים גם בשנה הזאת, עד כמה אנחנו ממהרים לגייר פורמטים במקום לחשוב, למחזר במקום ליצור ולהסתפק בזה במקום לשאוף ליותר.

בנאי. לפי הוראות הבמאי יש לזייף (צילום: נועם מוסקוביץ')

אמנם, יש לנו כמה פנינים: לונדון וקירשנבאום, למשל. ויעל פוליאקוב. ודני סירקין, הבמאי של "הכל דבש". וגם ששון גבאי ב"פולישוק". ו"עספור", שמגיע לה הרבה יותר ממה שקיבלה. ושוב גיא פינס ותוכניתו, בפעם המי יודע כמה, בלי מתחרים בכלל.

אבל האמת העצובה היא שרוב הזמן אנחנו מבוהלים מקיצוצי תקציבים, ממטחנת הרייטינג האיומה, מהתאיידותנו - שלנו מן המסך ומן הקמטים ההולכים ומתרבים בפנינו. אנשים מבוהלים, אתם יודעים, יכולים ליצור רק בלחץ, ורק יצירה בינונית. קבלו איפוא את הערב הגדול ש הבינוניות בכל קטגוריה כמעט, הידוע גם בכינוי "פרסי האקדמיה לטלויזיה". גם הכינוי הוא פסאדה, כמו כל דבר אצלנו – אבל ככה זה אצלנו. ועכשיו, מחיאות כפיים. והרבה.