מחיר התהילה: סלאם כבר לא תצלם חיילים בנעלין
סלאם כנעאן הייתה בת 16 כשצילמה ירי במפגין כפות, שהביא מקץ שנתיים להרשעתם של מג"ד וחייל - וגם לתמורות בחייה. הנערה שתכנה ללמוד מנהל עסקים היא היום קולנוענית מבטיחה - אבל היא ומשפחתה סובלים לטענתה מנחת זרועו של צה"ל: "היכו את אבי ואחיי, וכשיש הפגנה בכפר, ג'יפ נעמד מול הבית"
ההחלטה שהתקבלה אתמול (ה') בבית הדין הצבאי המיוחד בקריה, שהרשיע בעבירות קשות את החייל שירה במפגין כפות בכפר נעלין ואת מפקד הגדוד שהורה על הירי, עוררה עניין מחודש בנערה שצילמה את האירוע לפני שנתיים, שנחשף לראשונה ב-ynet. סלאם כנעאן, שהייתה רק בת 16 אז, הפכה מאז למעין סלבריטי ברשות הפלסטינית, והאירוע אף סימן תפנית בחייה: את התוכנית ללמוד מנהל עסקים זנחה, ותחת זאת הפכה את התחביב לדרך חיים, והחלה ללמוד באוניברסיטה תקשורת וקולנוע. במקביל החלה לצלם סרטים, וכבר הספיקה לזכות בפרסים, ואף קיבלה הצעה מרשת איטלקית לצלם עבורה סרט.
בשיחה עם ynet, סיפרה כנעאן כי הסרטון שצילמה אמנם הפך אותה לאדם מפורסם - אך גם גרם לה ולמשפחתה לא מעט צרות, מצד הרשויות הישראליות.
"הרגשתי גאווה גדולה שהעליתי על סדר היום את הנושא של הגדר והמאבק העממי, והעניין הפלסטיני בכלל", היא אומרת, "אבל מאז גם נתקלתי בהרבה מאוד קשיים".
סלאם מספרת כי מאז המקרה, עצר הצבא את אביה ואת אחיה, פשט על ביתה, וחיי בני המשפחה הפכו לגיהנום. "הם פשוט הרסו אותנו, הרסו את הבית", היא אומרת. "הרביצו לאבא שלי ולאחים שלי באחת הפשיטות על הבית. אני בעיקר זוכרת את הפשיטה ב-16 בדצמבר, שהייתה תופת של ממש. בכל המחסומים נותנים לי להבין שהיחס אליי הוא תוצאה של אותו סרט".
לדבריה, מאז המקרה, כוחות צה"ל מוודאים שהיא אינה מצלמת יותר בהפגנות בכפר: "החיילים אומרים לי שכבר לא יתנו לי לצלם יותר בחופשיות, וכשיש הפגנות בכפר, ג'יפ אחד נעמד מול הבית. באחת הפעמים, כשהסתכלתי בחלון על ההפגנה, בדיוק כפי שקרה במקרה ההוא, ראיתי חיילים מכוונים את הנשק אלינו ומסמלים על הבית, כאילו כדי להפחיד. אבל למרות זאת, אני לא מצטערת על מה שעשיתי - ובוודאי לא מצטערת על השינוי שהאירוע גרם לחיים שלי".
"נקשרתי יותר למצלמה"
בעוד כמה שבועות תתחיל כנעאן את לימודי שנה ב' במכללה לתקשורת וקולנוע ברמאללה. "עד אז, הצילום היה תחביב שלי", היא מספרת. "נהגתי לצלם במסיבות בבית הספר ובחתונות שהיו בכפר. אבל מאז אותו מקרה, הרגשתי שאני נקשרת יותר למצלמה, וזה מה שאני רוצה לעשות".
עובדים על עוד סרט. סלאם ואחיה ערפאת
סלאם החלה ללמוד צילום - ובמקביל החלה לביים סרטים. ברזומה שלה יש כבר שני סרטים על הכפר שלה, בהם אחד בשם "נעלין בלב", שמספר על סדר יומם של תושבי הכפר בימי שישי. "יום שישי כבר הפסיק להיות יום של תפילה ומנוחה מבחינת התושבים, והפך ליום של המאבק בגדר. בין שישי לשישי, הכפר נערך להפגנה הבאה".
הסרט זכה במקום הראשון בתחרות של ארגון קולנוע פלסטיני, שבו החלה לעבוד סלאם ביחד עם אחיה ערפאת, שגם השתתף בצילומו. הסרט הוקרן כבר בנורבגיה, בשבדיה ובניו יורק, ו"לאחרונה גם פנתה אלינו שגרירות שוויץ כדי להקרינו שם".
"מעבר לגדר ולהפגנות, יש בנעלין חיים"
הסרט השני שצילמה על נעלין, הוא בעל זווית חברתית. שמו "ניעלין יא צבר" (משמעות המילה צבר בערבית - חוץ מסברס - היא גם "סבלנות"). זהו סרט חברתי שמתאר כיצד חיים תושבי הכפר בצל הגדר, מעונת צבר אחד לאחרת, כחלק מההמתנה לפרנסה שמביאה מכירת הפרי, שהכפר ידוע בו. "רציתי להראות בסרט שמעבר לגדר ומעבר להפגנות, יש בנעלין חיים ויש בעיות חברתיות", היא מסבירה. "יש אנשים שיש להם דאגות נוספות, מעבר לדאגות שנגזרות עליהם בגלל הגדר".
סלאם מספרת כי החברים שלה לוחצים עליה לעבור מסרטי תעודה לדרמה, אבל היא אומרת שהחיים מסרבים להתנתק ממנה - והיא אינה מתכוונת להתנתק מהם. "אני מנעלין, ואני כואבת את סבלם של התושבים. לכן לפי שעה, העניין בסרטים הדוקומנטריים אצלי הרבה יותר חזק מהדרמה. גם הצעה שקיבלתי מרשת איטלקית לעשות סרט תהיה בגדול סביב העניין עצמו".
היא צילמה גם סרט שלא קשור לנעלין, לפחות ישירות. "חלום שלא התגשם" הוא נקרא, והוא מספר על המצב בירושלים, מהזווית שלה עצמה. "החלום שלי הוא לבקר בירושלים", היא אומרת, "אבל מאז הסרט שצילמתי, הישראלים לא נותנים לנו אשרות מעבר, ואני לא יכולה להיכנס לירושלים".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "אכן התקבלו מספר תלונות מסלאם כנעאן ומשפחתה במנהלת התיאום והקישור. על פניו נראה כי החיילים ששהו באזור טיפלו באירועים של יידוי אבנים ולא אל מול המשפחה. למרות זאת, נמשכת הבדיקה".
לפנייה לכתב/ת 
