איזו נאמנות ואיזו אזרחות?

לא אוכל להישבע אמונים / שולמית אלוני

ב-8 ביוני 2010 פרסם בנימין נתניהו ראש ממשלתנו, שאין "עם ישראל", אלא קיים "העם היהודי" ועל כן הפלסטינים וכן אזרחי ישראל וערביי ישראל חייבים להכיר כי מדינת ישראל היא מדינתו של "העם היהודי". כעת נוספה לכך דרישה מעניינת יותר, כהניסטית באופיה: שבועת אמונים למדינה. 

ראשית חשוב להזכיר לראש הממשלה המלומד ולחבריו, כי בצד התביעה הנ"ל, שאי אפשר להתעלם מכוונותיה הגזעניות, קיימת גם בורות. ייקחו ראש ממשלתנו וחבריו את סידורי התפילה ויגלו כי אלוהי היהודים לא קיים שם, גם לא העם היהודי.

בכל המחזורים וסדרי התפילה, בכללם כמובן אלו לראש השנה ויום כיפור, קיימים אלוהי ישראל ועם ישראל וארץ ישראל, ותחינה לאלוהים כי ישיב את שבות עם ישראל לארצו.  

ובשני המסמכים המכוננים את מדינת ישראל הריבונית – הכרזת העצמאות וקווי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה, בה שרתו כל ארבע המפלגות הדתיות, קיימת המדינה הריבונית, היא "מדינת ישראל". "העם היהודי" נולד וגדל, התפתח ונרדף בגולה וכולו במעמד של "קהילה אתנית דתית".

בעולם הדמוקרטי אין פלא שיהודי בריטניה הם בריטיים במלוא זכויותיהם, וכך גם בדנמרק וכך בצרפת וכך בכל מדינה דמוקרטית, ושמורה להם הזכות והחירות להיות יהודים ולהחליט איזה יהודים הם רוצים להיות, כי בחברה דמוקרטית יש חופש דת ומצפון.

כדאי לדעת כי בקווי היסוד של הממשלה הראשונה כתוב בפירוש: "בחוק שיבסס את המשטר הדמוקרטי והרפובליקני במדינת ישראל, יובטח שוויון גמור של זכויות וחובות לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, ומין, יובטח חופש של דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; יקוים שוויון מלא וגמור של האשה - שוויון בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים.

"תקוים חירות האיגוד וחירות הביטוי בעל פה ובכתב מתוך שמירה על ביטחון המדינה, חירותה ועצמאותה... המדינה תספק את צרכי הדת הציבוריים של תושביה אבל תמנע עצמה מענייני דת".

הכנסת אישרה קווי יסוד אלה פה אחד והם תואמים, כאמור, את הכרזת העצמאות. המהפך מ"ישראל" ל"מדינה יהודית ודמוקרטית" מבטא פגיעה בדמוקרטיה, כיוון ש "יהודית" ודמוקרטית לא הולכים ביחד.  ראה דיני נישואים וגירושים ואימת וזוועת הגיור, שבהחלט מזכירים את הימים הרעים בספרד כאשר דרשו שהכל יהיו קתולים. מי שלא קיבל את הקתוליות, שקל לקבלה ובפחות עינויים מהגיור כהלכה, אך אין סופו שיגורש כשם שהשר אלי ישי עומד על המשמר לגרש את מי מהעולים שלא התגייר. זאת למרות מה שלמדנו במסכת קידושין, ובאבן העזר כתוב: "כיוון שנטמעו, נטמעו ואין חוקרים ואין דורשים וכל המשפחות בחזקת כשרים וכל המטיל מום יש בו רוע כאילו היה עמלק, והפוסל במומו פוסל"...

והרי הבאים נטמעים בנו הן בצבא, הן בבתי הספר, הן בלשון העברית ובתרבות הארץ. אבל ראש ממשלתנו מתעקש על "המדינה היהודית" ופוסל את קיומם של עם ישראל ומדינת ישראל. כל זאת כדי שהערבים והפלסטינים יכירו בו ובחבריו כיהודים כשרים, שונאי הערבים הילידים בארץ זו, עד כי כנראה מותר לנשלם ולבזותם. 

צעד ממשלתי מבורך / שאול רוזנפלד

כשנדרש ח"כ אחמד טיבי להגיב להחלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לקדם את התקנה הגורסת ש"על מבקשי אזרחות יהיה להצהיר על נאמנותם למדינת ישראל גם כמדינה יהודית ודמוקרטית", הוא לא שכח להזכיר את הסמליות העולה מכך ש"ההחלטה הגזענית" הזו התקבלה 60 שנה לאחר קבלת חוק השבות. ואכן התקנה החדשה, בדיוק כמו החוק בן ה-60 שנה, אינם יכולים שלא להיות לצנינים בעיניו של מי שמגדיר עצמו כפלסטיני כמו טיבי; שנפשו יוצאת כנראה יותר מכל, למיגור ישראל כמדינה יהודית; ושמעולם לא נתפס כתומך בעמדת מדינתו באיזשהו עימות עם אויביה.

אלא שטיבי, כמו חנין זועבי ובדומה לעזמי בשארה בעבר, הם לא יותר משליחי מצווה פלסטינים-פרלמנטריים, שיתקשו עד מאוד לצאת כשכל תאוות כיליונה של המדינה היהודית בידיהם ללא סיועם של כוחות הקדמה הישראליים.

כך, לפני ארבע שנים ישב בג"ץ על המדוכה ודחה את העתירות נגד התיקון לחוק האזרחות, שנועד בין השאר לשלול מעמד חוקי מפלסטינים הנישאים לערביי ישראל. אחד משופטי הרוב הצטרף לשופטי המיעוט אהרן ברק ודורית בייניש וטען כי "החוק פוגע בזכויות הבסיסיות במידה העולה על הנדרש".

כל צד אצר בקרבו את כוונותיו האמיתיות: המדינה שמרה על סגור לבה ושמה את כל ביציה בסל הנימוקים הביטחוני; והעותרים הערבים היטיבו להמשיך ולהוליך את הכחש ולא נתנו פומבי לרצונם הבלתי נלאה משכבר הימים לכלות את מדינת היהודים.

את החלטתה החשובה של ועדת השרים לענייני חקיקה יש לראות בעיקר כנדבך נוסף בניסיונה של הממשלה לתת מענה, גם אם חלקי למדי ולא מספק, לסוגיית חוק האזרחות והכניסה לישראל. סוגיה זו עדיין תלויה ועומדת בבג"ץ, בין השאר בעקבות עתירתם של ארגון עדאללה וזהבה גלאון, כשהסעד עתה למדינה (ולכל החרד לאופייה היהודי), עם בייניש בראש ההרכב, רחוק עד מאוד מלהיות מובטח.

הכנסת ששבה ומאשרת את החוק בדרך של הוראת שעה מאז 2003, תידרש לשוב ולאשרו, אלא שהוראת שעה כשמה כן היא - אמורה לפוג בעת כלשהי, כשהפעם בג"ץ הוא שעלול לקטוע את חידושה.

הפעם גם תתקשה המדינה לשעתק את הנימוק הביטחוני שעמד לה אך בקושי ב-2006, שכן לעת רגיעה מהפיגועים עלול נימוק זה להתברר כלא יותר ממשענת קנה רצוץ ומקח טעות.

רמז דק לכך אולי ניתן אך לפני כחודשיים כשהשופטת אילה פרוקצ'יה, אחת משופטי המיעוט ב-2006, קבעה כי "תושב אזור המבקש להיכנס ולשהות בישראל במסגרת איחוד משפחות אינו מצופה לחוב חובת נאמנות למדינת ישראל". ואכן, למה בשם אלוהים שאת פרוקצ'יה תטרוד העובדה שבמדינות רבות, ובהן ארה"ב, אוסטרליה, אוסטריה, הולנד אירלנד ודנמרק, נדרשים לחתום על הצהרת נאמנות. ומדוע לכל הרוחות שהיא תסיט את לבה לזוטות כמו העובדה שבין השאר בגרמניה, דנמרק, יוון, ספרד, איטליה, בריטניה, יוון ופינלנד חוקקו בשנים האחרונות חוקים מגבילי הגירה, ו/או נקבעו תקנות מחמירות לקבלת אזרחות, תוך מתן עדיפות ברורה לבני הלאום או למי שמוצאו ממנו.

כך, אם אפילו חובת נאמנות אינה מצופה מהמבקש(ת) להתאחד (כמובן רק בישראל "הגזענית" ולא חלילה ברמאללה), והנימוק הביטחוני כמעט שאינו עומד עוד, נקל לשער למי ייטה החסד הבג"צי הפעם. את מימוש דרישת השיבה הפלסטינית (תחת שם הקוד התמים "איחוד משפחות") בחותמת בג"ץ יכולות למנוע רק הממשלה והכנסת. הממשלה התחילה בכך, ועל הכנסת לא לחדול עד שתושלם המלאכה. כמובן עוד לפני שבג"ץ יטרוף למדינה היהודית את הקלפים ואת אופייה.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה