אני זן נדיר, ציפור משונה. גיקית ממין נקבה
אנחנו רוצים שנשים יהיו מסוגלות להתמודד עם מדע, מחשבים, נשק וכדומה, אבל לא מצפים מהן ליהנות מכל זה. לאורה הדס מעדיפה את הרומן עם הג'ויסטיק על פני הרומן הרומנטי ויוצאת נגד הדו ערכיות שמאפיינת את החברה שלנו
יש לי וידוי קטן: אני אוהבת משחקי וידאו, כמה שיותר אלימים - יותר טוב.
שום דבר לא עושה לי את היום כמו לשלוט בדמות מפוקסלת וחמושה כדבעי, לדהור על שדה הקרב ולשחוט המוני דמויות אחרות בעזרת חרב שגודלה בערך כגובהו של אוטובוס קומותיים (אין יותר פאלי מזה). נורא מכך: אני גם אוהבת משחקי תפקידים, מהסוג עם הקוביות והקוסמים, לא עם תלבושת השוטרת והשוט. הסדרות שגדלתי עליהן הן רובוטריקים וכוח המחץ. כשראיתי את הפלייסטיישן 3 בבית של חברים, אני לא יכולה להבטיח שלא הזלתי קצת ריר. רק קצת.
שלום, נעים מאוד: אני לאורה ואני זן נדיר, ציפור משונה. גיקית ממין נקבה. ואני לבד. כמעט.
מה משותף לבני 16 ומתכנתי היי טק?
זה מוזר איך בתרבות שלנו לנשים מותר לעשות הכל ולאהוב הכל, חוץ מדברים שעושים ואוהבים בני שש-עשרה או מתכנתי היי-טק, שתי קבוצות שיש ביניהן יותר מהמשותף משאפשר להודות בחברה מהוגנת. זאת דו-ערכיות כזאת שמאפיינת את החברה שלנו: אנחנו רוצים שנשים יהיו מסוגלות להתמודד עם מדע, מחשבים, נשק וכדומה, אבל לא מצפים מהן ליהנות מכל זה. מופת לשוויון הוא שאישה תהיה טייסת קרב, אבל כשהיא חוזרת הביתה, רצוי שתניח את הג'ויסטיק ותרים במקומו את הרומן הרומנטי הקרוב ביותר. ילדות שחייבות לקרוא פנטזיה, מוזמנות לפנטז על ערפדים, רצוי כאלו ששומרים את עצמם לאחרי החתונה. כאילו מועדוני מבוכים ודרקונים הם מעוזיה האחרונים של הגבריות.
לא רוצה לפטופ ורוד
בזכות דברים כמו הארי פוטר, גיק שיק וגוגל, היום קל יותר מבעבר להיות הילד היחיד בכיתה שעושה שיעורי בית במתמטיקה בשביל הכיף. לילדות, כרגיל, קצת יותר קשה. כשאת גיקית ממין נקבה, את מוצאת את עצמך על תנאי גם בזה וגם בזה. רק נסי לצייץ לחברותיך במשרד איזו מילה על סרט האימה הטראשי והנפלא שגילית אתמול בטלווזיה בשלוש בלילה: יסתכלו עליך כאילו את בעצמך איזה סוג של עב"מ. מצד שני, לכי תשכנעי את איש המכירות שלא, את לא רוצה את הלפטופ הוורוד שמתפקד גם כתיק איפור, את מעדיפה משהו שגם יודע להריץ סביבת תיכנות.
והגיקים, אוי, הגיקים. הבעיה היא שאי אפשר להאשים אותם. הטקסטים המכוננים שלהם ושלי לימדו את שנינו ששריון של בחורות הוא סוג של ביקיני ממתכת, ואישה אמיתית (ראה תחת: קרופט, לארה) יכולה לעשות היפוכים באוויר בלי חזייה. אחרי מספיק סרטים שבהם ראית בחור כחוש ועטוי משקפיים בוהה מרחוק במשאת נפשו ותוהה האם יצליח להתקרב אליה בלי לשפוך נוזל גוף כלשהו, את לומדת שגיקים אולי אינטיליגנטיים מספיק בשביל לתעל את הדחפים האלימים שלהם כנגד דמויות ממוחשבות ולא כנגד איזה מסכן שבמקרה נגע להם באוטו, אבל את לעולם לא תצליחי לתקשר איתם באופן משמעותי.
זכור לי מקרה כאוב במיוחד שבו אחד מידידיי השפיל אותי עד עפר במשחק הווידאו החביב על שנינו. לא הבנתי איך הפסד במשחק יכול לגרום לי להרגיש מאויימת ודחויה כל כך, עד שנפלה עלי ההבנה: באותו רגע, פחדתי שהוא יפסיק לראות אותי בתור חברה, אחת כמוהו, ויתחיל לראות אותי בתור "בחורה", גורם זר במערכת. אני עדיין מפחדת למצוא את השלט בכניסה לבית העץ או על גדר סביב ארגז החול, כתוב בצבע פנדה אדום וזועם: "אין כניסה לבנות".
אבל אני כאישה, ואני כגיקית, רגילה כבר למאבקים. בפעם האחרונה שראיתי חולצה שקסמה לי, מעוטרת בהדפס של ספינת החלל אנטרפרייז, הזמנתי במיוחד גרסה בצבע ורוד. רגע קטן של אושר, של זהות מאוחדת ושלמה. העולם יכול לפעור עיניים. הוא עוד יתרגל.
יש לכם מה להגיד ללאורה? טקבקו לה!
